סוף החופש: הורים, תפסיקו לרוץ ותהנו מהילדים!

ממש כמו כלבת הבית האהובה שלנו, גם אני עסוקה בתקופה האחרונה בהתבוננות. הצלחתי, איכשהו, לאחר שנים רבות של ריצה בהולה לצד האירועים המתחוללים בחיי, להתיישב על הגדר ולהבחין ברגעים המתהווים, כמו צופה בתוכנית טבע, שתופס הילוך איטי של עלי כותרת נפערים.

הטורים הקודמים של ענת לב-אדלר:

• 55% מרגלים אחרי הילד בפייסבוק. למה לא יותר?
  

• פיצה בחוץ? מכינים לבד! חינוך כלכלי מתחיל בבית
• הורים, הגיע הזמן למחאת ספרי הלימוד
• זהירות, טלוויזיה: מה אתם לא רוצים שהילדים יראו
  

לראשונה בחיי, אני חושבת, העצירה הזו אינה מפחידה אותי. היא אפילו ממלאת אותי. ולא שהפסקתי להתמסר לעבודה בעיתון, לתקתק את מטלות הבית, לעבוד על הספר הבא או לפגוש חברות – הכל מתבצע, אבל בלי דחיפות, בלי נשימה מתקצרת, בלי התחושה שעוד רגע הרכבת יוצאת מהתחנה ואני עדיין לא הגעתי לרציף. שתצא הרכבת. אני פתאום מעדיפה ללכת ברגל לצד המסילה.

• לכל הכתבות בערוץ הורים
  

איפה הייתי כשהמוצץ התחלף בברזלים על השיניים?

תקראו לזה סוג של התבגרות, תחליטו שזה בגלל רוחות הסתיו, הדף האחרון המתמלא בלוח השנה, אחוזי הלחות הבלתי מתפשרים, אבל לי מתאים עכשיו, ממש כמו שאני מבקשת תמיד מהילדים, לרוץ לאט. כן, אני רצה, אבל לאט. אוקסימורון, אבל מחבק. כזה שמאפשר לי להרגיש את הימים עוברים דרכי, ולא לידי. ויש בכך, אני מודה, משהו נעים מאוד ואף מרגיע, שכנראה יתחלף שוב, עם בוא ספטמבר, או מה שיתקרא "אחרי החגים", בקצב הרגיל של האירועים. אבל בינתיים, כלבת הבית ואני מתרגלות נשימות. כמעט מסונכרנות ברביצתנו.

בערב קיבלנו מייל מהמורה של הקטנה, שעולה בעוד כמה ימים לכיתה ו'. היא תחנוך תלמיד צעיר מכיתות א' ומתבקשת להגיע למפגש הכנה מספר ימים לפני תום החופש. הילדה שלי, זו שבדמיוני עדיין משחקת בפינת הבובות בגן השכונתי, מעדיפה שמלות מסתובבות על פני מכנסונים קצרים והולכת לישון חבוקה עם בובת זחל צבעונית ומפותלת, היא כבר חלק מהשכבה הבוגרת.

מתי זה קרה? איפה הייתי כאשר המוצץ התחלף בברזלים על השיניים, קוביות הלגו בטלפון סלולרי וארגז החול בדף הפייסבוק? אני כמעט נוגעת בתמונות רצות, מדפדפת ברגעים בלתי נשכחים, אבל איך זה שכמעט עשור נראה לי כמו יום אחד ארוך? האם יש דרך להפריד את הסרט למרכיביו ולאחוז בהם לעוד רגע אחד?

"אמא, את יודעת, השנה זו תהיה הפעם האחרונה שאני אעמוד בחצר האחורית של היסודי בתחילת השנה ואחכה לשמוע מי תהיה המורה שלי", היא אומרת מעל ראשי, כשאנחנו קוראות שוב את הדואר האלקטרוני מהמורה ואני לא מצליחה להסתיר את הרעד בזוויות הפה.

נכון. וזו תהיה גם הפעם האחרונה שנלך למצעד הלפידים המסורתי בבית הספר היסודי, והשנה האחרונה שבה אלווה אותה בדרך המוכרת גם בעיניים עצומות מהבית ועד שער הכניסה של בית הספר, והפעם האחרונה של טקס יום הזיכרון, רגע לפני הצפירה. כל כך הרבה דברים נעשה השנה בפעם האחרונה.

אין דבר חשוב מהרגע הזה 

בעוד הקול שלי מתחיל להסגיר את הבכי, והיא צוחקת ממני, כרגיל, בגלל הרגשנות המתפרצת שלי, שאף פעם אין לצפות מתי תגיח, הגדול מצטרף לשיחה. הוא, לעומת זאת, יעשה הכל – אבל בפעם הראשונה. בעוד מספר ימים ילך לראשונה בחייו לחטיבת הביניים ויפגוש לראשונה בחיינו מחנך ולא מחנכת (אני מודאגת, האם גם על מחנך מותר להתרפק כמו על מחנכת? להתקשר בערב לשאול איך היה הילד? לבקש ממנו שישים לב?). לראשונה הוא ייסע לבית הספר לגמרי לבד, באוטובוס, ובהתחשב בהורמונים המתפרצים ובגובהו הבלתי מתפשר - בלי עקבים אני כבר יותר נמוכה, אבל עדיין מדחיקה - יהיו כנראה עוד דברים שיקרו בפעם הראשונה, וגם אותם אני קצת מדחיקה. רוצה אותו עוד קצת ילד ופחות עם חתימת שפם מובהקת.

בתפר הזה, שבין הסוף להתחלה, שבין זנב הקיץ להופעת הבכורה של הנחליאלים, שבין מרק הלחות לרוחות הערב, שבין ענבים בשיא המתיקות לגוייאבות שעדיין על העץ – קחו גם אתם זמן להתבוננות. עצרו. גזרו את הפריימים מתוך הסרט הרץ והחזיקו בהם ככל יכולתכם, הם שלכם. הרגישו אותם, התרפקו עליהם, התבוננו בהם כדי לנשום אותם לתוככם לפני שיעברו למחלקת הזיכרונות.

בסרט שראיתי פעם אמרה אישה מבוגרת על ערש דוויי לשכנתה הצעירה: "בערוב ימיו, אף אחד לא יצטער על עוד שעה שלא בילה בפגישת עבודה חשובה. הבכי יהיה על עוד זמן שלא בילינו יחד עם בני המשפחה".

לכן, ב-1 בספטמבר קחו את הזמן, ואם אינכם יכולים לקחת יום חופש מהעבודה, לפחות פנו לעצמכם את הבוקר ולוו אותם עם כל הזמן שבעולם לשגרה הברוכה שלהם, בלי שתמהרו לעוד ישיבה שכבר מתחילה, לעוד פגישה ממש חשובה. כי שום דבר לא באמת חשוב כמו החיים האלה, שאנחנו חיים דרכם.

וקבלו טיפ שנידבה לטור אמא ועורכת מסורה: היא ב-1 בספטמבר קובעת עם מעגל החברות מהשכונה, לקפה נינוח של בוקר, מיד לאחר הצלצול הראשון. בכל זאת, כדי לעצור את השעון ולחבק את השעות הספורות שבין החופש לשגרה, שבין השנה הישנה לשנה החדשה, שבין הסוף להתחלה. 

הכותבת היא מחברת סדרת ספרי המתנה בהוצאת ידיעות ספרים. לעמוד הפייסבוק של ענת לחצו כאן .