אמא, אין לי חברים! איך נעזור לילד להשתלב?

שנת הלימודים שכבר עומדת בפתח מביאה עימה גם חששות רבים. אחד מהם, המשותף להורים רבים, הוא החשש מההסתגלות החברתית של הילד בגן החדש או בכיתה החדשה. האם הילד שלנו יצליח ליצור חברויות? איך אנחנו כהורים יכולים לעזור לו? ומה עלינו לעשות במקרה שהוא ייתקל בקשיים חברתיים?

עוד על החזרה ללימודים:

• שלום כיתה א': 10 דרכים להקלת המעבר לביה"ס
• מדריך: איך לשפר את אחיזת העיפרון של הילדים?
• עוברים בי"ס או גן? 10 דרכים לעזור לילד להסתגל
  

לפני הכל, חשוב להבין שמסוגלות חברתית מתחילה ממקום של עצמאות. האפשרות של ילד ליצור קשר עם אנשים במרחבים השונים מחוץ לבית תלויה לא מעט בכך שאנחנו, כהורים, נחנך אותו כבר מגיל צעיר לעשייה עצמאית, או במילים פשוטות יותר שפשוט נשחרר. בכל יום אנחנו צריכים לחשוב מה עשינו בשביל לקדם את העצמאות של הילד שלנו ולשחרר את התלות, כלומר ללמוד לגונן פחות ולתת לילד לפתור בעיות בעצמו.

איך עושים זאת? בכך שמאפשרים לו, למשל, לשלם לבד כשעולים איתו לאוטובוס או כשהולכים לקניות. בכך אנחנו מאמנים את הילד להיות חבר, לפתח אינטראקציה וקשר עם העולם שבחוץ.

גם כאשר אנחנו מניחים לזוג אחים לפתור ביניהם קונפליקטים שנוצרים, ולא לוקחים על עצמנו את תפקיד השופטים ומתערבים ביחסיהם, אנחנו מסייעם להם לפתח מסוגלות חברתית. בכך הם מתאמנים בניהול משא ומתן חברתי ומציאת פתרון.

דרך נוספת לאמן את ילדינו לעצמאות ומסוגלות חברתית היא לתת להם, כבר מגיל צעיר, לישון אצל סבא וסבתא או אצל חבר טוב. כך הם למדים על הדרך להתנהלות מחוץ לבית ההורים.

מה עושים כאשר הילד נתקל בקושי חברתי?

במצבים שבהם הילד שלנו נתקל בקושי חברתי חשוב שנבדיל בין התערבות למעורבות. התערבות היא מצב שבו אנחנו משנים את הסיטואציה בכוח ומכתיבים ילדים פתרונות, כלומר מחליטים עבורו מה נכון ומה טוב. מעורבות, לעומת זאת, היא מצב שבו אנחנו קשובים, שמים לב ושואלים שאלות, אך במקום להחליט עבור הילד אנחנו מציעים לו אפשרויות ועוזרים לו "לשמוע" את עצמו.

כך, למשל, כשהילד שלנו מספר לנו על מריבה שלו עם ילד אחר בגן ההורה המגונן, המתערב, ימהר להרים טלפון לגננת ולהורי הילד השני. ההורה המעורב, לעומת זאת, יפתח שריר חזק יותר בהקשבה וילמד את מיומנות שאילת בשאלות. הוא לא מייצר ומכתיב פתרונות, אלא מקשיב עד הסוף, נותן כמה שיותר פידבק חיובי לצד שלו בסיפור ורק אחר כך מנסה לגרום לילד להבין את הצד השני ולכוון אותו להגיע בעצמו לפתרונות. בסופו של דבר הוא חושב עם הילד ביחד מה ניתן היה לעשות אחרת - ובך מתווך לילד את המצבים החברתיים.

דרך נוספת לתווך לילד מצבים חברתיים היא באמצעות סימולציות כמו, למשל, סיטואציה בה מישהו חטף לילד משחק בגן. חשוב מאוד שכאשר מעלים פתרונות לא נכתיב לילד את מה שלדעתנו היה צריך לעשות, אלא נגיע לכך ביחד.

ואם הילד לא משתף אותנו בקשיים החברתיים שלו?

במקרים רבים ילדים לא משתפים את הוריהם במה שעובר עליהם כיוון שהתגובות שהם קיבלו בעבר גרמו להם לחוש שהם נתונים ללחץ וביקורת. לפעמים זה נובע מכך שלא הקשבנו להם מספיק וישר הכתבנו להם את הפתרונות ממקום שיפוטי או מכך שהכלי של השיתוף ההדדי לא בא לידי ביטוי בבית. גם אנחנו, כהורים, צריכים לשתף את ילדינו במצבים החברתיים בחיינו. ניתן לפתור את זה אם תהיה בבית אווירה של שיתוף, כך שכולם מספרים לכולם. הכוונה היא שלא תהיה רק ציפייה מהילדים לספר לנו מה עובר עליהם, אלא שגם אנחנו נשתף אותם במה שעבר עלינו ביום העבודה, למשל.

להיות חברותי זה אומר להיות מלך הכיתה?

רבים מאיתנו מצפים ומייחלים לכך שהילד שלנו יהיה הכי חברותי. אנחנו מאמינים שאם הוא לא ב"טופ" של הסולם החברתי, אז הוא לא נחשב. חשוב שאנו, כהורים, נלמד לשחרר את הילדים מהציפיות האלה שלנו, כי נורא קשה לילד לשאת מטען כבד כל כך שמצפה ממנו להיות הכי הכי. חשוב שנבין שלילדים רבים טוב ומתאים להיות דווקא במקום טוב באמצע ולא להיות הכי מקובלים בגן או בכיתה. אחרי הכל, ללהיות הכי מקובל יש מחיר: כל הזמן צריך לשמור על המקום של מספר אחד.

כמה זמן אמורה לקחת ההשתלבות החברתית במקום חדש?

לכל ילד יש דרכים וקצב משלו לשייכות והשתלבות חברתית וחשוב להניח לו להשתלב ללא לחץ. בדרך כלל אם אחרי שבוע או שבועיים בגן החדש אנחנו מבינים מהגננת שהילד שלנו לא כל כך חברותי ועומד הרבה בצד מתחילה מעין סחרחורת ואנחנו נכנסים ללחצים ולחרדות שהילד שלנו לא חברותי. אבל חשוב להישאר רגועים ולהבין שלכל אחד מאיתנו יש את הדרכים והקצב שלו לשייכות ולהשתלבות חברתית.

ישנם ילדים שמגיעים לחברה חדשה ולוקח להם זמן להשתייך ולהיות מעורבים. הם קודם מעדיפים להתבונן מהצד ולהבין מי נגד מי. במקרים רבים נגלה שדווקא הילדים האלו ישתלבו נהדר בהמשך. לעומתם, ישנם ילדים שמשתלבים מהר ורק אחרי שבוע-שבועיים הם קולטים שהם בעצם במקום חדש ומתחילים לבכות. המסקנה היא שצריך להישאר רגועים ולהניח לילדים להשתלב ללא לחץ. לא לזרז אותם - כי זה רק נותן להם להרגיש שמשהו אצלם לא בסדר.

ומה לגבי מפגש עם חברים אחר הצהריים? אנחנו צריכים ליזום או הילד?

בגילאי הגן (טרום חובה) לרוב היוזמה לפגישות אחר הצהריים תבוא מההורים וזה גם מצריך מההורים פעולת התחברות עם הורים אחרים. אך מה קורה בגיל מבוגר יותר, כשנדמה לנו שהילד שלנו מנסה ליזום פגישות עם חבריו לגן או לכיתה ונתקל באופן עקבי בסירובים?

קודם כל צריך לבדוק שהילד לא מתקשר בכל יום לאותו חבר. הרבה פעמים נגלה שהוא מתעקש להתחבר דווקא עם ילד שלא מעוניין בחברתו. אם אנחנו בודקים ומגלים כי מדובר במצב עקבי שבו ילדים רבים לא מעוניינים להיפגש עם הילד שלנו, צריך לנסות ולבדוק עם הגננת והמורה מה קורה ובמקביל לשלב אותו בקבוצות משימה או בחוגים, כך שעדיין תהיה לו אינטרקציה חברתית בשעות אחר הצהריים, גם אם היא לא עם ילדים בני כיתתו.

בנוסף, חשוב לבדוק איך הילד מתנהג כשהוא מארח, אך להקפיד שלא להיות ביקורתיים ולא לומר לילד " אף אחד לא רוצה לבוא אליך כי בפעם הקודמת התנהגת לא יפה". במקום זה היו משימתיים ותבדקו כיצד ניתן לעזור לו להתכונן לקראת האירוח כדי שהוא יהיה מוצלח: שאלו את הילד את מי הוא רוצה להזמין ומה הוא רוצה לעשות עם החבר והכינו חומרים ופעילויות. כך תעזרו לילד להיכנס בעדינות למקומות ומצבים חברתיים שהוא עדיין לא מיומן בהם.

מה לעשות עם התנהגות לא חברית במהלך המפגש?

במקרה שאנחנו נתקלים בקונפליקטים ובהתנהגות לא חברית במהלך הפגישה יש מספר אפשרויותלפעולה. הראשונה היא במקרה של מצב הוא בלתי נסבל, בו אנחנו נסיים את הפגישה ונשלח את החבר הביתה - אך חשוב שזה יהיה רק כשהמצב הוא באמת בלתי אפשרי. אם מדובר במקרים קלים יותר חשוב, עד כמה שניתן, פשוט לא להתערב בזמן אמת. אחרי הכל, קונפליקטים הם חלק מחברות וצריך להפנים שתמיד הכלי של התערבות במצב בזמן אמת הוא הרבה פחות יעל מאשר לרשום לעצמך את הדברים בצד ולטפל בהם לאחר מעשה, באווירה שאינה טעונה.

גם בשיחה אחר כך חשוב שלא נהיה שיפוטיים ונאמר לו שהוא לא בסדר, אלא נלמד אותו בדרך עקיפה, למשל באמצעות סיפור או סרט, מה הייתה הדרך הנכונה להתנהגות. לפעמים כדאי גם להסתכל על עצמנו ולחשוב איזה מודל אנחנו משמשים לילד שלנו: האם אנחנו מתייחסים יפה לאנשים, מארחים יפה, יודעים לחלוק?

איך לנהוג במקרה שהילד סובל מדחייה חברתית?

במקרה שהילד חוזר הביתה פגוע חשוב קודם כל לנשום ולשמוע אותו עד הסוף. אנחנו צריכים לשלוט בחרדה שלנו כהורים, להירגע ולאפשר לילד לפרוק את רגשותיו. ברגע שנותנים לילד להמשיך ולספר הוא הרבה פעמים מגיע לרגיעה בעצמו ונכנס לפרופציות ואילו כשההורה מראה הזדהות יתר זה לא עוזר.

דוגמה קלאסית לדחייה חברתית היא במקרה שילד מהכיתה ערך מסיבה ולא הזמין את הילד שלנו. במקרה קיצוני, שבו כ

מעט כל הכיתה הוזמנה, חשוב לערב את מי שאחראי למסגרת,כלומר המורה. היא זו שמצופה ממנה לגבש נורמות חברתיות ולייסד חוקים וכללים, למרות שאין לה שליטה מלאה על מה שקורה. אפשר גם להתקשר להורי הילד שעורך את המסיבה, אך לעשות זאת באווירה של בירור ולא של האשמות. יש להיזהר מהתוצאה של התערבות באירוע ומכך שהיא תשפיל את הילד.

יחד עם זאת, צריך לבדוק אם הדחייה שהילד שלנו סובל ממנה היא אירוע חד פעמי או שהיא נמשכת באופן עקבי - יש להיזהר מהסקת מסקנות מאירועים חד פעמיים. במקרה והילד שלנו אכן דחוי הטיפול הוא לא רק ספציפית לאותו אירוע, אלא חשוב להבין מדוע הילד לא מצליח להשתלב כראוי. אפשר להתבונן באינטראקציה שלו עם ילדים אחרים, כמו בני דודים או ילדים של חברים, ולראות האם אכן יש בעיה. 

חשוב להבין שמצבים חברתיים הם ברי שינוי. אסור לנו, כהורים, לתייג את הילד שלנו כ"מתקשה חברתית". לפעמים אנחנו טועים במה שאנחנו רואים, כי אנחנו מעורבים רגשית, ולכן, כדי לקבל פרופורציות כדאי להיעזר באיש מקצוע.

הכותבת היא יועצת משפחתית וזוגית ומנחה בכירה במכון אדלר