זינוק לאתמול: גיבורי העל של ה-NBA
בשנות ה-90 היתה לאור ברנע סיבה אחת לקום באמצע הלילה: צפייה במשחקי הפלייאוף של ה-NBA. זינוק לאתמול מצדיע לשידורים החגיגיים מארצות הברית ולכוכבי הענק של הפרקט
לאבא שלי ולי היה הסכם. במשחקי פלייאוף של ה-NBA, הוא יעיר אותי ב-02:00 בלילה כדי שנוכל לראות יחד את המשחק בסלון. מכיוון שהמשחקים תמיד נפלו באמצע השבוע - הוא הציב תנאים: אם אני אוכל להחזיק ער ולצפות בכל המשחק איתו עד הסוף, הוא ירשה לי לא ללכת לבית ספר למחרת בבוקר. אבל אם אני נרדם, גם אם זה רבע שעה לפני הסוף, אני אצטרך ללכת.
עוד געגועים ב"זינוק לאתמול"
כשהוא היה מעיר אותי בערך 20 דקות לפני המשחק, תמיד הייתי קם. היינו נפגשים במטבח ושם הוא היה מתחיל לחתוך תפוחי אדמה ולטגן צ'יפס, אוכל אולטימטיבי לבהייה בטלוויזיה, גם אם היא מתרחשת לפנות בוקר.
רק בשתי סיטואציות בחיי קמתי באמצע הלילה בשביל לצפות בשידור חי מאמריקה. בפרק האחרון של "סיינפלד" (שכמו רבים אחרים, עד היום אני כועס שקמתי בשביל זה) ובשלל משחקי הפלייאוף. כיום אין שום סיבה להחזיק את עצמנו ערים בשביל שום דבר, כי בבוקר למחרת הכל יהיה לרשותנו ברשת, בפורמט כזה או אחר. אבל בשנות ה-90 לא היתה לנו ברירה.
מלבד טקס הגיבוש עם אבא שלי, שהיה לסיבה האמיתית שבשבילה התעוררתי, במשחקי ה-NBA היה קסם אדיר, בעיקר בגלל התקופה שהם ייצגו. לנצח אפשר יהיה להתווכח אם הגולדן אייג' של הליגה הטובה בעולם היה בשנות ה-80 עם מג'יק ג'ונסון ולארי בירד, אייזה תומאס וקארים עבדול ג'באר, או בשנות ה-90.
כנראה שהכל תלוי במתי גדלת, ובשבילי המשחקים של ה-90 לנצח יסמלו לא רק תקופה ספורטיבית כיפית, אלא גם מאוד חשובה. ולא רק בגלל מייקל ג'ורדן, שעד היום אני שמח שחזיתי בפלאיו המפורסמים בשידורים החיים.
ליגת הסופר-על
אבל בעוד רבים מהם הייתי מאוהב: בדניס רודמן, הריבאנדור שהוסיף קעקוע והחליף צבע בשיער בכל משחק, והיה הבחור הכי קול שיכול להיות, בסקוטי פיפן שהיה הרוח הגבית של ג'ורדן, בפטריק יואינג הענק ושותפו הקטן ג'ון סטארקס מה"ניו-יורק ניקס", ברג'י מילר, הילד המוכשר מ"אינדיאנה פייסרס", בצ'ארלס ברקלי הקשוח מ"פיניקס סאנס" וכמובן בשאקיל אוניל, שעוד לפני שהיה סמל ה"לוס אנג'לס לייקרס", סחב על גבו את ה"אורלנדו מג'יק" לצד עוד שחקן אחד ענק, פני הארדוואי.
הביצועים של הכנופיה הזו הפכו לחלק אינטגרלי בחיי והשחקנים כולם הפכו לסופר-גיבורים. אם לא הייתי תופס אותם בשידורים החיים, הייתי צופה בחוזרים במהלך הערב ובמיוחד בסופי שבוע, כאשר לפעמים הקדשתי את כולם רק לבהייה אינסופית בתקצירים של ערוץ הספורט.
אושר בשעות הקטנות
תקופות הפלייאוף הפכו לשיא. המשחקים של המזרח והמערב הכתיבו את ימי השבוע ותנועות השחקנים הפכו לשלי, גם אם נחשבתי בין החברים בבית ספר לשחקן ממוצע מינוס. לא היה לי אכפת, כל עוד הייתי יכול להיפגש באמצע הלילה בשידור חי עם הגיבורים הענקיים, הרגשתי קצת גיבור בעצמי.
במבט לאחור, הגולדן אייג' של הכדורסל האמריקאי בניינטיז מנצנץ היום עוד יותר. מההשתלטות ההיסטרית של ג'ורדן, דרך שילוב המשחק בסדרות קומיות כמו "הכדור חוזר לקופר" ועד לדורון "דה אייס מאן" שפר, שבאותם ימים לפעמים הפך עבורנו הישראלים את קונטיקט וליגת המכללות - למרתקת לא פחות מהליגה של הגדולים.
ויותר מכל, היו אלה המשחקים אל תוך הלילה עם אבא שלי. אם הייתי מצליח להחזיק ער עד הסוף, 15 הדקות האחרונות של המשחק היו הופכות לטירוף אמיתי.
הלב היה דופק כל כך בחוזקה, גם מהמתח ומההתלהבות של מה שקרה באותן דקות קריטיות על המגרש, וגם מהאושר שלא אצטרך להתעורר מוקדם למחרת.
אבל למרות שתמיד ציפיתי לטקס הלילי בקוצר רוח, לא תמיד הצלחתי להחזיק מעמד עד הסוף. השילוב של חוסר שעות שינה עם צ'יפס רותח ומלא בקטשופ בבטן, הצליח להכניע אותי לפעמים. בבקרים למחרת כל כך כעסתי על עצמי כשאבא שלי סיפר לי כמה נגמר ומי שם איזה סל בדקות האחרונות. עם עיניים נפוחות ואדומות מעייפות, הייתי יוצא בבושה לבית הספר.
עוד רגעים נוסטלגיים בעמוד הפייסבוק של "זינוק לאתמול"
