"האל אמר לנו לבוא". גלן בק בקרב על ירושלים
אלוהים סיפק את התאורה והתפאורה והשדרן האמריקני סיפק את הסחורה - תחושת התגייסות למאבק על עיר הקודש הנצורה, מול כוחות הרשע. אנשי מסיבת "התה הכשר" היו שם, לצד מאות שמרגישים כאן בבית. רשמים אישיים מביקור מחבק
"יס מא'אם, זה מייד אחרי המפגינים ימינה", כיוון אותי המאבטח האמריקני הצעיר לעצרת של גלן בק, במבטא ששלף אותי מיד מהמוני בית ישראל החרדים מוקפי הילדים העושים את דרכם לכותל, אל הסטריליות של טקס אמריקני מתוקתק ומלוקק, שנערך בלב לבה של העיר הפרועה הזאת. מפגינים. ברור אם כך שהגעתי למקום הנכון.
"חייכי", פקדה עליי בכניסה למתחם נערה צעירה שלבשה חולצת "אהבה לחיילים". הבטחתי לה שאשתדל אך מהרגע שנכנסתי פנימה לא היה דבר קל מכך. הפרחים הלבנים, האור הרך על אבני ירושלים, החולצות שעליהן הכיתוב "תה כשר" ומעל לכל - האנשים המחייכים בשמחה והתעלות לשמע דברי הנביא.
ה"פנינים" של גלן בק:
- בק על מחאת האוהלים: "שמאל קיצוני"
- בק על הנרצחים בנורבגיה: "נוער היטלראי"
- הרבנים נגד בק: "מזלזל בשואה"
כי אין ספק שהכל כוון לכך שהאיש, שמאות רבנים אמריקנים מכל הזרמים יצאו נגדו, יישמע וייראה כלא פחות מנביא. אור השקיעה שליטף את האבנים הירושלמיות העתיקות, דוכן הנואמים למרגלות מסגד אל-אקצא, עתיקות הגן הארכיאולוגי סביב, הפרחים הלבנים, חוטי התיל שבקצה החומה, חיילי מג"ב המסיירים, המגבירים את תחושת המצור. האור הזהוב שהשפיע עלינו האל העצים את אורה של האמת שבזכותה מדבר בק – על העולם לעמוד בנחישות לצדה של מדינת ישראל ולצדו של העם היהודי שלו היא ניתנה בצו אלוהי.
"לא אירא!", קורא בק בעברית, "I fear not". הוא מסביר לקהל שמילים אלה עמדו על שפתיו של כל יהודי בכל הקשיים שעבר עמו מימי התנ"ך, דרך השואה ועד ימינו אנו. הוא מבקש לחזק את מאמיניו שנקראים להצטרף לתנועה העולמית שהוא עומד להקים ומספר על התלאות הצפויות בדרך. "האיום האחרון על חיי היה לפני חמש דקות בערך", מספר בק.
מסופקני, אני מרימה גבה, בהתחשב באבטחה הכבדה סביב. אבל קולו הרועם מנער אותי ממחשבותיי הציניות: "לא אירא!".
"אם ינסו לרכז אותנו, אלך ראשון"
"אני אעמוד לצד ישראל והעם היהודי, ואם הם ינסו שוב לרכז אותנו", רומז בק לאירוע ההיסטורי המועדף עליו, השואה, "אני אהיה הראשון להרים את ידי בגאווה ואגיד: קחו אותי קודם!". הקהל עומד על רגליו ומריע. "חלקכם יאבדו את המוניטין, חלקכם יאבדו את מקום העבודה", מזהיר בק את המבקשים ללכת בדרכו, ואני תמהה, כמה אנשים בארה"ב באמת עלולים לאבד את משרותיהם בשל תמיכה בישראל?
"עמדו איתן ואמרו: 'לא אירא!'". בחורה צעירה ושחומה, לראשה כיסוי ראש ורוד, דומעת כשבק מדבר על כך שבכל דור ודור ניסו להשמיד את העם היהודי. מאחוריה עולות דמעות גם בעיניה של שיקסע בלונדינית ושזופה, ולא פוסחות גם על בעלה המסוקס.
די הרבה כיסאות ריקים, כמה מאות מאמינים, לא רק נוצרים, ומספר כמעט זהה של עיתונאים ואנשי צוות. לכל איש יש תג. אנשי ביטחון מלווים אנשים לבושים בהידור נושאי התג "טאלנט". את תג ה"עיתונות" שלי הסרתי מיד בכניסה, רגע לפני שבק התחיל לקטול את התקשורת, נביאת השקר.
נביאת השקר
"מי יספר לנו את האמת? המדיה? כתבים ומפיקים?", הקהל מוחא כפיים בהסכמה עם האיש שעבד ב"פוקס" וב-CNN ובוודאי מכיר מקרוב את כוהני השקר. אבל אין חשש ללינץ'. האירוע מיועד לתקשורת, ואכן זכה לכותרות ברבים מכלי התקשורת הגדולים בעולם. "באתם לכאן כדי לחזות באמת במו עיניכם", אומר בק לתומכיו. אכן, אין קל מזיהוי האמת כאשר ארזת אותה בעצמך במזוודה.
בקהל צדו את עיניי חולצות שחורות שעליהן הכיתוב "הסיבוב הישראלי של תה כשר" (Kosher Tea Israel Tour"). הגבר בחולצה, חובש כובע הבייסבול, וחברו, חובש הכיפה, מסבירים לי שהם מבקשים להביא ארצה את מטרות תנועת מסיבת התה האמריקנית, את "עקרונות הכלכלה החופשית, הממשלה הקטנה והמדיניות הכספית האחראית".
משום מה חשבו השניים שאני מ"הארץ" וקטלו בחביבות אמריקנית את "העיתון שלי". כשהערתי כי ייתכן שמבחינה כלכלית גישתו של "הארץ" דווקא תואמת את השקפת עולמם, לא התבלבלו: "אבל 'הארץ' הרי שונא את ישראל".
"JerUSAlem", זעקו חולצות נוספות שלכדו את עיניי. שתי הנשים שלבשו אותן, ממישיגן ומפלורידה, הסבירו לי מדוע באו לישראל: "כשהגענו הדבר הראשון שהמדריך שלנו אמר לנו היה 'ברוכים הבאים הביתה', וזה פתאום הכה בי עד כמה זה נכון. יש לי בית באמריקה וגם בישראל". הן חלק מקבוצה של 40 איש שהגיעה במיוחד לסדרת האירועים שערך בק, וסיירה גם ברחבי הארץ.
"שהאל יברך את העם הפלסטיני"
"באנו לכאן כי שמענו את בק קורא לנו לעמוד לצד ישראל. אחר כך הרגשנו שאלוהים אומר לנו שזה הדבר לעשות. אנחנו כאן כדי להביע תמיכה ולהתפלל לשלום, הסיור במדינה היפה שלכם הוא רק בונוס", הו מסבירות לי. הן ביקרו סביב הכינרת ובירושלים, אבל לא בתל אביב.
האירוע מסתיים בתפילה. "שהאל יברך את ישראל, שהאל יברך את העם הפלסטיני, שהאל יברך את ארה"ב של אמריקה", חותם המנחה ואני לא יכולה שלא להיות מעט מופתעת מהופעת האורח הפלסטינית.
בדרך החוצה אני פוגשת צעיר בן 21 שהגיע עם המשפחה שלו ורוצה להיות עיתונאי. אני שואלת מה הוא חושב על בק. "אני מאמין שככל שהעמדות דרסטיות יותר, הן קרובות יותר לאמת. העולם הוא מקום רע, מלא משוגעים, הוא לא יפה כמו שה-CNN מנסים להראות לדעתי". התפיסות הפשטניות האלה, המגדירות את העולם בצורה ברורה וחד ממדית הן הבסיס להצלחתו של בק כנראה. זה אולי לא כל כך נורא בעצרות שנועדו "לעורר השראה", אבל מה קורה כשהן מיתרגמות למדיניות ממשלתית?
בחוץ פגשתי בחברי "לוחמי ציון" עטופים בדגלי ישראל. הם מגדירים עצמם כ"ארגון ציוני ימני שמטרתו לתת מענה לשמאל קיצוני ואנרכיסטים, כל מי מי שפוגע בצה"ל ומערער על הלגיטימיות של ישראל".
הם לא הצליחו להסביר לי מהן אותן עמדות ימניות שבהן הם מצדדים, אבל הדגישו שלא אכתוב "ימין קיצוני". לכאן הם באו להודות לכל מי שבא לתמוך בישראל. הם לא נכנסו פנימה אבל חיכו בחוץ ואמרו תודה. "היה מרגש, אנשים יצאו עם דמעות בעיניים והצטלמו איתנו", תיארו שניים מהם, מריה ויינגולף ויגאל נובו.
חזרתי למבט אחרון על גן העתיקות היפה. אולי הביקורות על כך שבק מנסה לשקם את הקריירה שלו על חשבון ישראל נכונות, אבל אין לי ספק שהאיש מאמין באמת ובתמים במה שהוא אומר. לרגעים עבר בי רצון עז להאמין לו גם כן. הרי גם אני עומדת לצד ישראל והעם היהודי, גם אני מביטה ברטט של התרגשות באור הדמדומים האחרון על החומה. קולות העירו אותו משרעפיי. הצוות התחיל לפרק את הציוד בדיוק כשמלמעלה נשמע קולו של המואזין.
לפנייה לכתב/ת 
