יש סיבה למחאה, גם בהסלמה

את הטור הזה כתבתי השבוע מבית אמי ברחובות. אני מודה ומתוודה, עם כל האומץ שאני מצליחה לגייס בדרך כלל כשהצופרים בוערים, הפעם לא עמדתי בזה יותר. המתח של מוצאי-שבת הצליח לשבור אותי ולהקפיץ אותי החוצה מבאר שבע, הרחק מהטילים. אומרים שתהיה רגיעה, בינתיים שוב נופלים טילים.

בדרך לתחנה המרכזית בבאר-שבע עוברים דרך מרכז המורים, בו ממוקם המאהל הבאר-שבעי, המאהל השני שהוקם. עברנו שם בדרכנו החוצה מהעיר וחייכנו, נזכרים בהפגנה הגדולה, רק לפני שבועיים. איך עמדנו שם מוקפים בעשרות אלפים, שואגים את שאגת הדרום.

עוד בערוץ הדעות :

• מחאת האוהלים - הדבר הכי טוב שקרה לעולים / ויקי אידזינסקי
• צדק חברתי? לא תודה. היה לי מספיק באיראן / מהרן פרהדיאן
• סוף עידן התאצ'ריזם / רוני אלנבלום
  

מיד עם פרוץ מתקפות הטילים האחרונות, התחילו להחליף את הקולות מחממי הלב האלה קולות אחרים, הקוראים להפסיק מיד את המחאה החברתית. חשבנו שזה יגיע רק בספטמבר, מתברר שגם אוגוסט זה זמן טוב להשתקה. "בשעות כאלה העם צריך להתלכד", מהמהמים מתחת לשפמם קברניטי הקרבות הפוליטיים למודי הנסיון, רק דבר אחד טחו עיניהם מלראות - העם כבר מלוכד, ולמרבה הפתעת אותם קברניטים, הוא גם יודע מה הוא רוצה.

אין ביטחון ואין ביטחון חברתי. מקום פגיעת הגראד(צילום: אוהד צויגנברג)

הניסיון ליצור דיכוטומיה בין הצורך בשקט ביטחוני לבין הזעקה לצדק חברתי הוא ראשית כל האיוולת. שהרי אין פה שום ניגוד, ההיפך הוא הנכון. קחו לדוגמה את באר שבע, בה אני מתגוררת. בראש מדרג העוני בבירת הנגב ניצבות שכונות ג' ו-ד'. המראה: שיכוני עמידר טיפוסיים, בלוקים על בלוקים, ארוכים ומוזנחים, וביניהם בניינים משופצים פחות או פחות, בהם מתגוררים בעיקר סטודנטים מתחלפים.

בשיכונים הללו, ואני מתכוונת לבלוקים ענקיים ומצהיבים דוגמת סרטי שנות ה-50, מתגוררת בעיקר אוכלוסיה ששואפת לקו העוני, לא הרבה מעבר. נכון, יש גם כמה זוגות צעירים, כמונו, שהבינו ש"דיור בר השגה" אפשרי כנראה רק בסלאמס, אבל זה המיעוט.

נפל ב"שטחים פתוחים" ליד הבית שלי

מה עוד יש אצלנו בשיכון? ילדים שצורחים בגני השעשועים ללא שום השגחה, מסוממים/שיכורים שהולכים בין בניינים במבט מזוגג, להקות כלבים עזובים, פחי מיחזור שנגנבים כל שני וחמישי, והמון המון אנשים כפופים, לעתים רעבים, עם עיניים כבויות ומיואשות, שמתגודדים ליד המכולת, כי אין מקום אחר, ומבקשים "רק שיחה אחת" מכל עובר ושב. המקבילה הבאר שבעית ל"אחי, יש לך שקל?".

ומה אין לנו בשיכונים? אין לנו מקלטים נקיים, מסודרים ובעיקר - פתוחים. אין לנו מרחבים מוגנים, והבתים שלנו עשויים מקרטון במקרה הטוב. בכל פעם שיש אזעקה, אנחנו מסתופפים בין הקיר לבין השירותים ואומרים "שמע ישראל", כי חדר המדרגות ממילא פרוץ לכל עבר ואנחנו נתונים לחסדי שמיים, עד שמגיעים הבומים. שלא יהיו ספקות, הם תמיד מגיעים, ומרעידים את הבית כולו.

כשהשר לביטחון פנים מגיע לסיור באזור שבו נהרג אדם ומדבר על כך שאנשים צריכים להישאר במרחבים מוגנים, הוא פשוט לא יודע על מה הוא מדבר. הוא צודק כמובן, רק שאין לנו כאלה. והמונח "שטחים פתוחים ליד באר שבע" הוא אולי חצי קילומטר מהבית שלי, לפעמים פחות.

אז אתם מבינים, כשמדברים על זה שצריך להפסיק את המחאה החברתית בגלל המצב הביטחוני, שוכחים שמדובר באותו מאבק ממש, כי צדק חברתי הוא לא רק דיור בר השגה, ובטח שלא אמירות בלע על סושי בשדרה, הוא גם ביטחון בסיסי במקום בו אתה גר. לכן המחאה חייבת להמשך, מוכרחה, כי היא זו ששומרת עלינו, לא רק מהטייקונים, אלא גם מהטילים.

נועה רז, תושבת באר שבע

גולשים מוזמנים להציע טורי דעה: opinions@y-i.co.il