מיוחד מלוב: "אין מים וחשמל? העיקר החירות"
המראות הנוראים בבתי החולים, הילד הפצוע שהתאחד עם משפחתו, הקרבות שעוד לא נגמרו והחשש שגורל טריפולי יהיה כגורל בגדד - שליחנו מדווח מבירת לוב המשוחררת
הילד שכב על אלונקה כשהגענו לבית החולים של אבו סלים. רוב השכונה, שנמצאת סמוך לבאב אל-עזיזיה, נכבשה בלילה שבין חמישי לשישי. הדגלים הירוקים של מועמר קדאפי עדיין התנוססו על התרנים שמסביב לכיכר.
הדיווחים הקודמים של צור שיזף מלוב:
- צפו: שליח ynet תחת אש ליד המתחם של קדאפי
- טריפולי: אווירה חגיגית, ילדים בודקים מכוניות
- המורדים בדרך לעירו של קדאפי: "אולי הוא שם"
- לוב נושמת לרווחה. רשמים מארץ חדשה
מאחורי קירות עץ דקים שתחמו את הכיכר היו כמה אוהלים. בגדים ואוכל היו פזורים בתוכם. "אלו היו האוהלים של החיילים של קדאפי", אמר מחמוד שנסע איתנו. האנגלית שלו היתה מצויינת, הוא היה מורה לאנגלית שבחייו לא יצא מלוב.
בכניסה לבית החולים שכבו כמה גופות על אלונקות. בחצר ליד, מעט מחוץ למבנה המרכזי היו עוד כמה גופות שהיו מונחות שם כבר כמה ימים. כשנכנסנו פנימה קידם אותנו הריח. הלכנו לאורך שביל של טיפות דם קרוש עד לחדר שלפניו היו שלושה הרוגים על אלונקות. בתוך החדר עצמו היו כל המיטות עם מתים עליהם. שלוליות דם קרוש על הריצפה ועל הקיר שממול תמונה שחצנית וגאה של קדאפי. המקום הריח ממוות.
סוף עידן קדאפי - הכתבות האחרונות:
- "משטר קדאפי טבח באסירים בזמן כיבוש טריפולי"
- כשאין בעל בית: עם קיאק ורובה בבריכה של קדאפי
- הפלת קדאפי. הניצחון השקט של ברק אובמה
- קדאפי לא מוותר: "השעה למות קדושים או ניצחון"
חזרנו החוצה. אנשי הצלב האדום ורופאים ללא גבולות גלגלו את המיטות החוצה. היו עליהן בעיקר גברים. אולי אלה לוחמים של קדאפי שנפגעו בימים האחרונים. היה שם גם ילד קטן אחד בן 11 שנפגע מכדור שחדר מהגב ועבר דרך ריאותיו.
כשהמיטה שלו התגלגלה החוצה זינקו אליה אמא ואבא, מלווים בשני ילדים. "אחמד!", קראה האמא והתחילה לבכות. האב נישק את פניו של הילד שהביט בהם, חלוש מכדי להגיב. "הביאו אותו לבית החולים לפני חמישה ימים", סיפר אחד הרופאים, "הוא נפגע באש צולבת בכניסה לבאב אל עזיזיה ומישהו הביא אותו אלינו. הוא היה במצב קשה אבל הצלחנו לייצב אותו".
"ידעתם שהוא נפגע?", שאלתי את האב הבוכה. "הוא הלך לאיבוד לפני חמישה ימים", סיפר האב בדמעות, "ברחנו מבנגזי לסירת ומסירת לטריפולי וחיינו באוהלים סביב באב אל-עזיזיה ואז הוא נעלם, חיפשנו אותו בכל מקום ובאנו לבית החולים ובדיוק כשהוציאו אותו ראינו אותו".
מסביב היו ערימות אשפה וזבובים על הגוויות. בית החולים המוכה נראה כמו גיהנום. "אנחנו מפנים אותם לבית החולים המרכזי של טריפולי", אמרה האשה מהצלב האדום שהביטה בצלמים במבט ביקורתי. "כן, אני יודעת", היא אמרה כשמשכתי בכתפי, "צילום אחד...". "כן", השבתי, "זה התירוץ הרגיל". "והוא נכון", היא אמרה, "למרות שאני מעדיפה לעזור לאנשים ולא לצלם אותם".
השיירה יצאה לדרכה ואנחנו עקבנו אחריה דרך המחסומים, עד שהגענו לבית החולים הגדול של טריפולי. זה נראה כמו בית חולים אמיתי ומסודר בהרבה מבית החולים של שרע זאוויה, אליו הגענו לפני כמה ימים. הצוות הוריד את מוחמד לאלונקה והעביר אותו לחדר הטיפול הנמרץ, כשהאב הבוכה לידו. לפחות פעם אחת נראה שמישהו מצא את הילד שלו ושיש סוף טוב לסיפור. להיום.
טריפולי מתפוררת. המורדים נלחמים בשאריות הלוחמים של קדאפי בחלק קטן של אבו סלים. יש האומרים שמערכת המנהרות הענפה מוליכה מתחת לבאב אל עזיזיה לאבו סלים ושדרכה, מתחת לגן החיות של השכונה, נמלט קדאפי. יש מי שאומרים כי המנהרות מחברות את אל עזיזיה ואבו סלים עם נמל התעופה. הן משתרעות על קילומטרים של עיר תת-קרקעית. קדאפי השקיע בנדל"ן תת-קרקעי, מכין את עצמו ליום פקודה. פתח של אחת המנהרות נמצא מטרים ספורים ממה שהיה האוהל שלו, למקרה שהאמריקנים יפציצו שוב.
החיילים של קדאפי עדין נלחמים באבו סלים, בחצי הדרך לנמל התעופה האזרחי של טריפולי, בסירת ובסבח'ה שבדרום. אבל ברוב חלקי העיר אין ולא נשאר כמעט דבר משלטונו של קדאפי.
אין מים. החשמל בא והולך, ולמי שאין גנרטור אין חשמל. אבל חנויות ומכולות נפתחות בשכונות, עדיין לא על הכבישים והרחובות הראשיים. אחר הצהריים יצאנו לטייל ברגל בין הכיכר הירוקה ובית המלון. נכנסנו לחנות קטנה על מנת להצטייד. כבר כמה ימים שלא אכלנו. אין מסעדות וגם במלון אין הרבה אוכל. אספנו אוכל מהמדפים והחנווני ערך את החשבון.
"קחו", אמר איש מבוגר שעמד ליד החנווני. "כמה זה?", שאלנו. "חינם", אמר האיש, "בשבילכם". שני מורדים חמושים ליוו אותנו דרך הרחובות שמאחורי השגרירות הטורקית שנסגרה לפני שלושה חודשים. צעדתי עם אטיין, צלם צרפתי צעיר עם חושים חדים שיהיה צלם מצוין של אזורי סכנה יום אחד, ועם חורשיט, עיתונאי טורקי שאסור לו להיכנס לישראל בעשר השנים הקרובות מכיוון שסיקר את המשט הטורקי בהשתתפות המרמרה.
היה נעים ללכת ברגל בסמטאות טריפולי, סתם הליכה נחמדה של אחר הצהריים, כשהמפרץ הגדול של טריפולי מציץ מעבר לבתים. איש מבוגר סיפר לנו על הקרב הגדול שהיה כאן לפני פחות משבוע, על שיירת כלי הרכב של לוחמי קדאפי שנכנסה לשכונה, נלכדה במארב בלב הרחוב, נשרפה ונהרגה כולה.
"ריח של חירות"
גם בבגדד בימים הראשונים אחרי שנכנסו האמריקנים לא היו חשמל ומים. גם לא טלפון. התמוטטות התשתיות הייתה בין הסיבות שגרמו למלחמה באמריקנים. תהיתי מה תעשה התפוררות תשתיות העיר הגדולה לתושבים. עד מתי יישמר הסדר האזרחי ותחושת הביטחון היחסי ברחבות, למרות מטחי המקלעים והרובים שאף אחד לא שם אליהם לב כבר.
אין גבר בטריפולי בלי נשק. השפע הנורא הזה יכול להפוך במהירות
לאנרכיה של מי שנלחם אחד בשני לא על חופש, אלא על מים ואוכל ומנסה להגן על בני ביתו. אבל אולי לא יקרה פה מה שקרה בבגדד. אולי כי פה התקוממה האוכלוסייה נגד השליט, פה לא היה כוח חיצון שנכנס למלחמה.
"לא נורא שאין מים וחשמל", אמר לי חאלד, פקיד בן 50. "העיקר שיש לנו חירות". ואז הוא הרים את ראשו אל הים והביט באוניות הסוחר שעוגנות בנמל. "אתה יודע", הוא אמר בהפתעה, "אני גר 20 שנה בטריפולי ועד היום לא הסתכלתי ככה על הים ולא שאפתי את הריח שלו". "ואיך הוא?", שאלתי. "בריח של חירות", הוא השיב וחייך.
לפנייה לכתב/ת 
