קצרצרים של שירה: הכביש הראשי של המעברה

"יקנעם", מאת אמירה הס

יָקְנְעָם הָיְתָה מושָׁבָה עֲתִירַת רֵיחַ מֶלוֹנִים

בַּלֵּילוֹת הָעֲגָלוֹת עוֹמְסוֹת אֶת מֶלוֹנֵי הַדְּבַשׁ

טָסוֹת בַּכְּבִישׁ הָרָאשִׁי שֶׁל הַמַּעְבָּרָה

עֵת יַעֲלֶה רֵיחַ אֱגוֹזֵי הָאֲדָמָה שֶׁהִצְמִיח אָבִי.

רוֹחֲשׁוֹת שְׁמוּעוֹת שֶׁאֲנָשִׁים מִשְׁתַּגְּעִים בַּצְּרִיפִים

אִשָּׁה הֶעֶלְתָה אֶת צְרִיפָהּ בָּאֵשׁ

תַּחַת לַהֲבוֹת חֻרְבָּנָהּ

וְגַם בָּאֹהֶל הָיְתָה עֲשָׁשִׁית הַנֵּפְט מְהַבְהֶבֶת חֲלִיפוֹת

וּמַעֲלָה רֵיחוֹת בְּעֵרָה

וּבְשָׁעָה שֶׁלֹּא הָיִינוּ רוֹאִים

זְמַנִּים נִרְמְסוּ.

"אנשים משתגעים בצריפים" (צילום: לע"מ)

מניסיוני למדתי שרבים מן השירים היפים ביותר קרויים לא פעם בפשטות גמורה "שיר". ואילו שירים מקומיים, המוגבלים לכאורה מבחינת עיצוב החלל והזמן, הם לפעמים שער לחוויה עשירה. אמירה הס מזמינה אותנו לבקר במושבה יקנעם שנוסדה ב-1935. השיר נפתח באקספוזיציה כפולה. בשביל מי שאינו יודע המשוררת משרטטת ביד מהירה את אחד מהקשריו החקלאיים של המקום - גידול מֶלונים והמסחר בהם - וגם הקשר אחד אישי - אגוזי האדמה שגידל אביה.

בארבע השורות הללו היא מפעילה שלושה חושים במקביל: הריח (מֶלונים, אגוזים), הטעם (דבש) והשמע (האזינו לקצב המהפנט הבא, שנוצר בגלגלי לשון הרבים: בלילות - העגלות - עומסות - טסות).

בארבע השורות הראשונות חשבנו לתומנו שלפנינו פסטורלה או אידיליה של מושבה חקלאית ושל המעברה שצמחה בה ב-1950 ושאליה הגיע המשוררת ילידת בגדד ב-1951. אולם מכאן ואילך מבצע השיר תפנית חדה ומתאר מקום מוכה אסון, לפחות בדמיונותיה ובחרדותיה של ילדה ("אנשים משתגעים בצריפים"; "אישה העלתה את צריפה באש"). ריח המלונים המתוקים וריח אגוזי האדמה מתחלף עד מהרה בריח עששית הנפט ובריחות הבערה האקטואלית או המדומיינת.

המילים שבהן הופיעה האות ש' השרו תחילה שלווה - "מושבה", "דבש", "כביש ראשי".

כעת הן מתחלפות במצלול אקספרסיבי-אינטנסיבי המתאר את הטירוף והבערה מ"רוחשות שמועות שאנשים משתגעים" דרך "אישה העלתה את צריפה באש" ועד המשקל המפעם באי-שקט מאיים ב"עששית הנפט מהבהבת חליפות/ ומעלה ריחות בערה".

תמונת התום הראשונית העמידה במרכזה שלוות ילדוּת ולכן גם תחושה של על-זמניות. המושבה הייתה משוקעת בטבע ולכן העגלות העומסות והטסות התפרשו בהקשר זה כפעילוּת שגרתית של האדם מול תנובת האדמה. חלוף הזמן כוסה באמצעות הזמן הדקדוקי במעין הווה נצחי.

רק עתה, בשתי השורות שכמו מוגנבות באמצעות ו' החיבור אל סוף השיר, מתבררת אמירתו המרכזית: "ובשעה שלא היינו רואים/ זמנים נרמסו". המילה "נרמסו", שחשיבותה מובלטת בשל מיקומה המיוחד בתחביר המהופך, מחזירה אותנו בבת אחת ל"עמסו" ול"טסו", שנוסחו בראשית השיר בלשון הווה ולכן הסתירו את החרוז המובלע. אירועי הילדות, על צידם הוויטאלי ועל צידם הטראגי, כיסו את המהות האמיתית, המייאשת, את חלופיות הזמן. חלופיות זאת הייתה גלומה במחזור השנה שהביא להבשלת המֶלונים והאגוזים ובטיסת העגלות שמדדה את הזמן שנרמס בגלגליהן רק שהילדה שתהיה למשוררת טרם נתנה את דעתה על כל אלה.

אמירה הס פרסמה את הספרים "וירח נוטף שגעון" (עם עובד, 1984), "שני סוסים על קו האור" (עם עובד, 1987), "בולע האינפורמציה" (הליקון-ביתן, 1993), "אין אישה ממש בישראל" (כתר, 2003), "הבולימיה של הנשמה" (הליקון, 2007). השיר "יקנעם" לקוח מספרה "יובֵל" (כרמל, 1998).