נשים בורחות מבשורה: על ספרה של מעין רוגל
ספרה הראשון והמרשים של מעין רוגל "היינו יכולות לנסוע", עוסק בזוגיות נשית ובפרידה בלתי שגרתית מהחיים. כמיהה, דאגה, שיברון ואחדות - נמסרים ברגישות המצליחה לזקק מתוך הסיפור הפרטי אמירות אוניברסליות בדבר האהבה והגורל
"מעבר לרחוב ישבה שותפתי לשעות המתות של הקיץ היפה ההוא". כך נפתח הפרולוג לספר הביכורים העדין והענוג של מעין רוגל, "היינו יכולות לנסוע", המתהדר בכותרת המצוינת "כשהקיץ פעם בנו כמו דופק". המפגש המיידי עם הכותרת ושורת הפתיחה משמעותי משום שהוא מצביע על האסתטיקה המוקפדת של רוגל: ניסוחים מדויקים ועשירים, שימת דגש על האווירה ושזירת דימויים עדינים כחלק ממהלך של חשיפת הנפש מהפנים החוצה. לאורך הספר ניתקל שוב ושוב בכותרות הפרקים המסקרנות, בחיבה העזה של הסופרת לדימויים אווריריים ורבימשמעות ובדוק עדין של יופי מזוקק.
"היינו יכולות לנסוע" טומן כבר בשמו את האפשרות שנגנזה, את הסיכוי למפלט, למקום מבטחים כאלטרנטיבה הכרחית למציאות הקשה שמתדפקת על דלת הזוגיות של שתי נשים צעירות. ירדן (המספרת) והילה נמצאות בזוגיות למעלה משלוש שנים ואנו מתוודעים אליהן כאשר הילה מגלה כי היא חולה בסרטן. הבשורה הקשה - המלווה ראשית כל בציפייה הנוראה לאישוש המחלה - הופכת את עולמן לחלוטין, וכשהן מרגישות שהמציאות סוגרת עליהן, השתיים מחליטות לטוס לזמן מה לליסבון, לברוח מההווה ומהעתיד לבוא. הרומן, המסופר מנקודת מבטה, תודעתה ונפשה של ירדן, בת הזוג, עוקב אחר השינויים החלים בכל אחת מהנשים והאופן בו הן מתמודדות עם המציאות החדשה.
ללא סנטימנטליות
כוחה הגדול של היצירה הוא באופן בו בוחנת רוגל את השפעת הבשורה על הדמויות. לפנינו נפרשת מפה נפשית מפורטת של הילה וירדן כזוג וכל אחת בנפרד. הכתיבה בגוף ראשון אינה מצמצמת את נקודת המבט משום שהילה נעה בין הדיבור הפרטי לזוגי. כך למשל היא כותבת: "'אני לא רוצה,' אני נאבקת בה, אבל היא כבר חדרה מבעד להגנות שלי, בשנייה". ובמקום אחר, "התקף שיעול יבש מעיר אותנו באמצע הלילה". הרבדים השונים של הדיבור משתלבים זה בזה ועל אף שהם יוצרים חיץ ברור בין הילה לירדן, הם גם מנכיחים את עוצמת הקשר הזוגי והאופן בו המחלה משפיע גם עליו.
מתוך כך מתגבש מערך מרהיב לרוב של רגשות גועשים, אשר רוגל מצליחה
לנתב בו בצורה מרשימה למדי. היא אינה נוטה לסנטימנטליות מצד אחד או למלודרמה, אך היא גם מניחה לרגש להיות נוכח כל העת ואינה מבטלת אותו. כאשר הוא סמוי ועצור, כך גם הדיבור של המספרת וכאשר הוא גלוי ופרוץ, היא אינה מרסנת אותו. ישנם הרבה רגעים כואבים ומרגשים ברומן, כבר מתחילתו ורוגל מתעקשת בעקביות שלא להסתיר דבר ומישירה מבט אמיץ גם לרגעי החולשה, האגואיזם והשבר המרכזיים כל כך בתהליך הנפשי והממשי.
הכנות בה כותבת רוגל מורגשת למרות המטפוריקה, ריבוי הדימויים וריאליזם פיוטי יוצא דופן. מה שיכול היה להיתפס כטרחני או זר לסיפור המעשה, הופך למשענת העיקרית של הגרעין העלילתי. הדימויים משנים את צורתם ככל שהסיפור מתקדם, הנפש הופכת חשופה יותר והמבע של המספרת מתרגם את התהפוכות הרגשיות בצורה מהימנה. בשל כך, סוגיית הקורבן למשל, שהיא מרכזית בסיפור מטבע הדברים, מתגלה כמורכבת פי כמה, נתונה לפרשנויות משום שהיא בעיני המתבונן.
יפה עשתה רוגל שלא העמידה את שתי הדמויות הראשיות אחת מול השנייה, או הציבה במרכז את אחת מהן (החולה או הבריאה שעליה לתמוך). "היינו יכולות לנסוע" הוא סיפור זוגי, וככזה, הוא עוסק ביותר מנפש אחת. איננו נחשפים לקשייה של הילה להתמודד עם המחלה או לחוסר יכולתה של ירדן להשלים עם הגורל שנגזר על בת זוגה. אנו נחשפים למרקם העדין של הזוגיות ומה קורה לו כאשר הוא חוטף מכה כה קשה, המשפיעה עליו באופנים שונים (אך בנקודות מסוימים - גם משיקים).
הנפש מתורגמת למילים
המקוריות של רוגל באה לידי ביטוי באופן בו היא מתרגמת את הנפש למילים, בבחירות הלשוניות הייחודיות ובהצגה פנורמית של האירוע הדרמטי והשלכותיו. כמתבקש, הסיפור רווי בהתבוננות אחורנית לרגעים מסוימים בזוגיות של השתיים ובעיקר בחייה של הילה. הסטת המבט אחורנית מתקיים במקביל לרצון לעצום את העיניים בהווה ולהישיר מבט מזוגג ולא ממוקד אל עבר העתיד.
הזמנים מתערבבים זה בזה ודומה כי הדמויות מבקשות להמשיך לנסוע ולא לעצור, מתוך החשש שעצירה פירושה סוף. כמצופה, העבר מנכיח את החיים, ההווה מערער אותם והעתיד? ייתכן והם כבר לא יהיו קיימים בו. את הדינאמיקה המורכבת הזו בין הזמנים, מטעינה רוגל באבחנות מדויקות ורגישות על הנפש האנושית, שהיא חזקה ופראית ובה טמון כוח רב, ומצד שני, היא עלולה להישבר לרסיסים בכל רגע.
עוד בולט בסיפור העיצוב הנפלא של הדמויות, שניכר כי רוגל מעניקה להן חירות רבה.
היא אינה הולכת "סחור-סחור" ומציבה אותן מיד אל מול הקושי המרכזי ולא מרפה. אולם, במקביל לעצב הרב השולט בכל תנועה ותנועה (בעיקר של המספרת, ירדן), הרומן קצבי, חושני מאד וענוג.
הסופרת מיטיבה לכתוב סצנות קצרות ומדויקות, דיאלוגים חדים ללא טיפת עודפות ופטפטת ומפליאה בתיאורים אינטימיים של הזוגיות הנשית. הרומן צובר תנופה דווקא עם הדעיכה הנמסרת בסיפור המעשה, משום שרוגל משתמשת היטב בשפה ומניבה מכל סיטואציה את הרגש החזק ביותר, בין אם הוא שמחה, עצב, בדידות, אהבה, תשוקה או פחד. עוצמת הרגשות מתווכת היטב לקוראים, ואינה מפילה את הרומן למלכודת הבנליות אף לא לרגע.
אולי יותר מהכל, "היינו יכולות לנסוע" הוא ספר רומנטי מאוד. כמיהה, אהבה, דאגה, שיברון ואחדות – כל אלו, כסממנים מרכזיים של זוגיות, נמסרים בעדינות וברגישות, תוך שמירה קפדנית על עיצובם בטקסט הספרותי. רוגל, כשאר הסופרים שספריהם ראו אור בסדרת "מקומי" של הוצאת כרמל, מתגלה כקול מעניין ומקורי, המצליחה לגעת בנימים הקטנים ביותר של האדם ולזקק מתוך הפרטי אמירות אוניברסליות מרגשות בדבר האהבה, הזוגיות והגורל.
"היינו יכולות לנסוע", מאת מעין רוגל. הוצאת כרמל. 303 עמ'.