מישל פיקולי: "המוסר הדתי נעשה אלים יותר"
בגיל 85 ממשיך מישל פיקולי בקריירה הקולנועית שלו עם "יש לנו אפיפיור" של נאנו מורטי, בו הוא מגלם קרדינל שנתקף חרדה רגע לפני הגיעו לכס הקדוש. "אני לא חושב שנועדתי להיות מאמין בעצמי" הוא מודה בראיון ואומר: "ברלוסקוני הוא גנגסטר"
אחרי הקרנת הבכורה של הסרט "יש לנו אפיפיור" בפסטיבל קאן האחרון, התקשורת הבינלאומית הכתירה את כוכב הסרט בתואר "האפיפיור מישל פיקולי" - תואר מוצדק כשסוקרים את הקריירה של השחקן בן ה-85 הכוללת עבודה עם הבמאים ז'אן לוק גודאר ("הבוז"), אלפרד היצ'קוק ("טופז"), קלוד שברול ("חתונת הדמים"), ז'אק דמי ("העלמות מרושפור"), לואי מאל ("חגיגה במאי"), לואיס בוניאול ("סוד הגן הבורגני"), מרקו פרארי ("הזלילה הגדולה") וקלוד סוטה ("וינסנט פרנסואה פול והאחרים").
- רוצים לקרוא עוד על קולנוע? כנסו לפייסבוק שלנו
עכשיו מצטרף לרשימה הנכבדה גם הבמאי האיטלקי נאני מורטי, שאחראי ל"יש לנו אפיפיור", דרמה קומית חיננית, סאטירית ואנושית שהתחרה על "דקל הזהב" בקאן, ומגיע אלינו ביום חמישי הקרוב. פיקולי מגלם כאן קרדינל שנבחר לתפקיד האפיפיור. אבל הוא נתקף חרדה, ומסרב למלא את התפקיד, בעוד המוני המאמינים גודשים את קריית הוותיקן ומחכים שהוא ייצא לחלון וינפנף אליהם.
פסיכואנליטיקן ידוע (מורטי) מגיע כדי לטפל באפיפיור הלום הפאניקה, אבל מתקשה לסייע לו. האפיפיור נלקח לטיפול אצל האקסית של הפסיכואנליטיקן, בתקווה שהיא אולי תמצא פתרון למצוקה. האפיפיור מנצל את ההזדמנות ומצליח לחמוק מהפמליה שלו. הוא יוצא לשוטט בחוצות רומא, בעודו מנסה למצוא פתרון למצוקה שלו. במסגרת המסע הוא אף חובר לחבורת שחקנים, ומסתבר שהוא רצה להיות שחקן בצעירותו.
חטאים קטנים
"בסרט הזה אני מוכיח שאני טוב לא רק בתפקיד טיפוסים מפוקפקים ונבלים, כפי שעשיתי באופן תדיר, אלא גם בדמויות טובות - למשל האפיפיור הזה, שסבל כל חייו", אומר פיקולי בראיון ל-ynet. "חלום חייו היה להיות שחקן, אבל הוא לעולם לא הצליח להגשים זאת. הוא היה כומר, בישופ, קרדינל ולבסוף אפיפיור. כאשר הוא נעשה לאפיפיור הוא מבין שאין בו הכוח הפנימי לקבל את התפקיד הזה, היכולת למלא את התפקיד".
האם הרגשת פעם חשש או פחד שלא תצליח למלא תפקיד בהצלחה, ממש כמו אותו אפיפיור?
"לעולם לא. לפעמים אני לחוץ, בעיקר כשאני משחק בתיאטרון – אבל רק במהלך החזרות. מול הקהל אני שמח ונינוח. למעשה אצל שחקנים, זה בדרך כלל להיפך ממה שחש האפיפיור. שחקנים משוכנעים שהם יתפקדו נהדר ואז הם מקבלים פחד במה ומשקשקים".
בכל הנוגע לסרט, פיקולי סבור שיש בו הרבה יותר מעיסוק בדת. "הסרט בעל מוסר גבוה שעוסק במוסר ובערכים סדורים מאוד חזקים. לא בהכרח דתיים" הוא קובע. "הוא מראה שאנשים דתיים לא בהכרח מצליחים לחיות על פי המוסר שהם מאמינים בו.
"הכרתי פעם כומר שהיה לו מוסר משלו. הוא היה מאוהב בנשים. היו לו יחסים עם נשים. אבל העביר את חייו בניסיון לסעוד את חסרי המזל, בניסיון להושיע את הנשמות האבודות. אולי חייו האישיים לא היו משהו שמומלץ לכומר, אבל קשה היה לי לצאת בגנותו. האם באמת נוכל להפריד בין יושר לצביעות? האם לא עשויים כולנו משני הדברים? אז מה התשובה?".
מהי העמדה האישית שלך כלפי הקתוליות?
"דתות מעניינות אותי מאוד באופן כללי, מכיוון שהן משחקות תפקיד שהולך ונעשה חשוב יותר בעולמנו, עולם שאיננו מתקדם בכיוון טוב כלל וכלל. אנחנו חוזים בשובו של המוסר הדתי, שנעשה עתה אלים עוד יותר. זו הסיבה שמעניינת אותי הדת. אני עצמי אינני דתי. אני לא חושב שנועדתי להיות מאמין בעצמי. חלק מזה קשור בעובדה שאמי איבדה ילד לפני שילדה אותי. אחי מת כשהוא היה בן שלוש. זו הסיבה שנולדתי – אחרת לא הייתי כאן, שהרי לידה זה תהליך כואב כל כך.
אני חב את לידתי למותו של אחי. בנוסף לכך, אמי איבדה אח שהייתה קרובה אליו במלחמת העולם הראשונה, אז היא אמרה: 'אני לא רוצה לדבר על דת, לא רוצה לשמוע על דת'. אמא לא רצתה למצוא אפיפיור או כומר שינחמו אותה.
"מצד שני היתה לי דודה קתולית, שהיתה אדוקה מאוד למרות שאיבדה בת. היא נהגה לומר שהבת הצטרפה לאביה. אלה שתי גישות שונות. יש בכך להראות שהדת יכולה להיות חזקה ולספק לנו תעצומות שעוזרות לנו לחיות. אבל היא לא עוזרת לנו להיות כנים. הנה, מר סרקוזי הולך לאפיפיור, וזה לא עושה אותו כן".
האפיפיור הנוכחי בנדיקטוס ה-16, הוא איש דת גרמני שמפגין דעות שמרניות ומעורר מחלוקת בגלל התנגדותו להפלות, לזוגיות חד מינית ולנישואי כמרים. מה אתה חושב עליו?
"זה מוכיח שבמובן מסוים יש לנו עדיין הרבה חוסר אמון כלפי מה שהוא גרמני. בנדיקטוס ה-16 הוא בקיא גדול בהיסטוריה של הדת. הוא מאוד מלומד בנושא זה. עד כדי כך, שלדעתי זו הסיבה שהוא נבחר ליורשו של יוחנן פאולוס השני. אבל ככל הנראה לא סיימנו לשפוט את גרמניה על מה שהיא עשתה לפני הרבה זמן, על ההרס שהמיטו האירועים הללו בעולם. כמובן שרק אידיוט חושב שגרמני לא יכול להיות הוגן וישר מספיק כדי להיות כומר.
"אחת הבעיות של בנדיקטוס ה-16, היא שהוא יורשו של יוחנן פאולוס השני, שהיה אפיפיור מדהים, שטייל בעולם והיה יפה תואר ובעל קסם אישי, ולכן רבים עדיין מתגעגעים אליו. בנדיקטוס ה-16 לא מטייל רבות בעולם ולא ידוע לנו הרבה על מה הוא חושב. יחד עם זאת, הוא כבר אמר דברים חשובים על חייהם הפרטיים של אנשים, למשל על פדופיליה. בסך הכל, אני לא בעמדה לשפוט וגם לא סומך יותר מדי על התהילה של האפיפיורות".
רק לא ברלוסקוני
פיקולי נולד בפריז למשפחה בורגנית ("עם הצביעות הטיפוסית: לכל גבר צריכות היו להיות לפחות שתי פילגשים, אבל היה עלינו ללכת לכנסיה בכל יום ראשון") ומוזיקלית: אביו היה כנר, אמו פסנתרנית, אבל פיקולי בחר לא לדבוק במורשת המשפחתית והחליט להיות שחקן. "יש אנשים שבוחרים להיות שחקנים כי מניעה אותם תשוקה. הם עושים הכל כדי שישמעו אותם אנשים אחרים – ופחות מניע אותם לשמוע אנשים אחרים. זה במידה מסוימת המקרה שלי", מנמק פיקולי.
"אני זוכר איך בילדותי יצאתי מדעתי מכך שמבוגרים לא נתנו לי לדבר ולא נתנו לי חופש להתבטא, וזאת אחת הסיבות שהפכתי לשחקן – מקצוע שיאפשר לי להתבטא. עם זאת, אהבתי לשמוע את המבוגרים מדברים ומתדיינים דיונים אינטנסיביים. בחרתי במשחק למרות הסכנה במשלח יד הזה – יותר מאשר השאלה האם יאהבו אותך או לא, הסכנה היא שאתה עלול להיות יומרני מאוד. זה מלבה קנאה. על מנת להיות שחקן עליך להיות נבון, בעל שליטה עצמית, ולהניח בצד את חלומות התהילה שלך".
למרות גילו המתקדם, פיקולי, איש שכולו אלגנטיות, קסם וחוכמה, לא זומם לפרוש או לנוח על זרי הדפנה. "אני רק שוקל לוותר על המשחק בתיאטרון. מישרה אחת מספיקה עבורי. בעצם אני כבר עושה שתי עבודות: אני משחק וגם מביים. כבר עשיתי שלושה סרטים כיוצר, חבל רק שהקהל לא הגיע לחלק מהם, למרות שקיבלתי פרסים בזכותם. להיות יוצר קולנוע זה מאמץ דורשני, כיון שנעשה קשה יותר ויותר להשיג תקציב להפקת סרט, כך שעל מישרה שלישית – כשחקן תיאטרון, אני יכול לוותר, מה גם שיש כל כך הרבה אנשים מובטלים כיום בעולם".
פיקולי הוא איש בעל מודעות חברתית-פוליטית-מפותחת. הוא משתייך לצד השמאלי של המפה הפוליטית, לא נמנה על מעריצי הנשיא סרקוזי ומתנגד נחרץ של חזית הלאומית הצרפתית. "אני מצפה בקור רוח להצביע בשנה הבאה בבחירות בצרפת. אמנם זורם בעורקיי דם איטלקי, אך אני שמח לא להיות איטלקי בימים אלה, כי אני יכול להבין את הסבל של איטלקים רבים על כך שיש להם את סילביו ברלוסקוני כנשיא המדינה.
"אני מבין שיש אנשים שחושבים שהוא משעשע ונעים בחברתו, אבל לדעתי הוא ממש כמו גנגסטר. הוא מאוד לא כן. הנשיא שלנו בצרפת אמנם קצת דומה לברלוסקוני, אבל הוא איש ישר, אז אין לי זכות לומר משהו נגדו מבחינה זו. מצד שני – הוא מאוד וולגרי. הוא כל כך ימני בפוליטיקה – ולדעתי הימין בצרפת גרוע מהימין באיטליה".
