סדקים בחומה: למה אני לא אוהב את פינק פלויד
לקראת הצפה של הוצאות מחודשות ומשופרות מהקטלוג שלה, הגיע הזמן שנשים את הקלפים על השולחן: פינק פלויד מעולם לא היתה להקה מיוחדת כפי שנתפסה בעיני עצמה ומעריציה. איך הצליחה? בזכות מוזיקה שבלונית ומסתוריות מאומצת
בדיוק בעוד חודש תחל חגיגה למעריצי "פינק פלויד": מספטמבר ועד פברואר 2012 תוציא הלהקה האגדית את כל אלבומיה הישנים במהדורות חדשות ומפוארות עם סאונד משופר, מיקסים שונים, הקלטות אולפן והופעות חיות שמעולם לא יצאו. כמו כן תושק אפליקציה חדשה למכשיר האייפון.
בקיצור, הלהקה תערוך פסטיבל מסחרי שלם במהלך החודשים הרבים, כשבכל פעם תשיק עוד מוצר יקר מהסדרה הטריה. כל אחד מהמוצרים יימכר בגרסאות שונות (לדוגמה, האריזה המפוארת ביותר של "Dark Side of the Moon" תעלה לכם לא פחות מ-89 פאונד). מדוע זה יקר כל כך ומדוע ייצאו האלבומים בתאריכים שונים? ובכן, תהליך השיווק האיטי הזה מלא בחשיבות עצמית ובפומפוזיות אדירה, כמעט כמו כל מהלך אחר בקריירה הכל כך מצליחה של החבורה ובמיוחד ב-15 השנים מאז התפרקה.
רבים מכם הולכים שלא להסכים, לכעוס ואולי אפילו לשנוא את המשפטים הבאים, אבל בעקבות האלבומים הישנים-חדשים, ואחרי עשרות שנים בהן "פינק פלויד" ממשיכה ליהנות ממעמדה כאחת הפרות הקדושות בעולם התרבות, האופוזיציה חייבת להישמע גם היא: הגיעה העת לצעוק ש"פינק פלויד" היא הלהקה המוערכת על יתר המידה שאי פעם התהלכה בקרבנו. יותר מכך, "פינק פלויד" מעולם לא היתה להקה מיוחדת, כפי שחבריה הציגו את עצמה וכפי שמעריציה הציגו אותה.
הלהקה הנכונה בזמן הנכון
נבהיר מיד: אין צורך להרחיב על המשמעות הגדולה שניתנה ללהקה ואין ספק כי היו חברים בה כישרונות מוזיקליים גדולים. ריצ'רד רייט וסיד בארט עליהם השלום, ולהבדיל רוג'ר ווטרס, דייב גילמור וניק מייסון שעוד עימנו, כולם מוזיקאים מצוינים שכתבו שירים יפים ונוגעים.
אבל במבט עומק, לא ברור איך אותם השירים והאלבומים זכו לשנות את העולם. לא משנה כמה פילוסופיות יירקמו על התוכן המוזיקלי של הלהקה, שכביכול מצמיח תאים חדשים במוח, או מספר הפעמים שתנגנו את "דארק סייד אוף דה מון" בתיאום מושלם עם "הקוסם מארץ עוץ" ותאמינו (או שלא תאמינו) לגאוניות שנכחה בחברי הלהקה - בסופו של דבר, תתגלה מוזיקה פשוטה, שבלונית ובעיקר נורא משעממת.
שוב, אי אפשר לקחת מ"פינק פלויד" את העובדה שבשיאה התנסתה במוזיקה בלתי שגרתית. אבל אם ברוק מתקדם ותיאוריות מוזיקליות עסקינן, מדוע "קינג קרימזון", "ג'נסיס" או להקת "יס" מעולם לא זכו לחצי מהאהדה האינסופית לה זוכה "פינק פלויד"? המוזיקה המתקדמת של אותן שלוש להקות היתה אף יותר ניסיונית מזו של "פינק פלויד" וגם הן כתבו בלדות יפהפיות, מרגשות ונצחיות שהיו יכולות בקלות למשוך גם את חובבי המוזיקה שאינם מרגישים בנוח בעולם של הרוק המתקדם.
יש שיגידו שההערצה האדירה לה זכתה הלהקה במהלך השנים היא שהרסה אותה, בדומה למתנגדי המוזיקה של "הביטלס", שטוענים שיכלה להיות להקה הרבה יותר טובה לולא היתה כל כך מפורסמת. אבל מוזיקה היא מוזיקה, בין אם כל העולם יודע את המילים לכל שיר של הלהקה, או אם אתם היחידים ששמעתם עליה. התוכן הוא הקובע ואפילו המוצרים השבלוניים והפופיים ביותר בהיסטורית המוזיקה לא היו שורדים אם לא היו ממשיכים לייצר צלילים שנגעו באנשים.
ככה בדיוק הגיעה "פינק פלויד" והפכה ללהקה הנכונה בזמן הנכון; מלאה במסתוריות קוסמית שנדמה שהיא רחוקה מלהיות טבעית, אלא יותר תכונה שאימצו החברים לאחר עבודה מאומצת. מסתוריות מוזיקלית ואישית שגרמה לאנשים רבים להתאהב בה ולכבוש כל פינה בעולם. כאילו-מסתוריות שבזכותה יכול רוג'ר ווטרס עד היום לקיים את אחד המופעים המושקעים והיקרים ביותר בתבל וללהקות של חידושים לשיריה להסתובב בכל העולם עם המוזיקה של "פינק פלויד" ולדרוש המון כסף על כך. רק בשביל לגרום לקהל להרגיש כאילו הוא נוגע בדבר האמיתי, שכבר מזמן לא איתנו.
ובאשר למסרים החברתיים והאנטי ממסדיים שהשאירה מאחוריה הלהקה, ובכן, כל הכבוד לה. אבל גם בגזרה הזו, הוענק לה קרדיט גדול יותר ממה שהגיע לה במהלך השנים. את המסרים הללו אמרו לפניה וממשיכים לומר את זה הרבה אחריה. במבט על האירועים ההיסטוריים שחווינו והרגעים שעברנו יחד, גם בימים אלה בעולם בכלל ובסביבתנו בפרט, לא היינו צריכים את רוג'ר ווטרס שיזכיר לנו שמשהו לא בסדר עם העולם הזה.
