הורים אונליין, חלק א': לדבר עם הילד
איך מוודאים שהילדים שלכם ישמרו על עצמם בפייסבוק? דבר ראשון, צריך לשמור על המרחב האישי והכבוד שלהם
בסוף 2010 התקיים כנס של משרד החינוך ושפ”י (שירות פסיכולוגי ייעוצי) בשם “דרקונים ופיות”. הכנס עסק באינטרנט ובשאלות והאתגרים החינוכיים שהכלי מעלה. קאדר המרצים שעלה לדבר על נושאים כמו היבטים חוקיים ברשתות חברתיות, בריונות רשת והשגחה הורית במרחב וירטואלי, חזרו כולם לנקודה האחת והקריטית - כדי להגן על הילדים ברשת הורים חייבים לקחת חלק פעיל בחייהם המקוונים. ההמלצה החוזרת הייתה לא לעקוב אחרי ילדים (בעזרת פרופיל פייסבוק מזויף לדוגמה) אלא לשבת פנים מול פנים עם הילדים ולדבר איתם. מסתבר שלמרות כל השכלולים הטכנולוגים הורים עדיין צריכים ממש ליצור קשר עם הילדים שלהם כדי להבין מה עובר עליהם.
עוד במדור:
- פייסבוק מנסה להגן על בדיחות מביכות
- סטטוסים שיגרמו לכם למחוק חברים
- דור המייסדים של הטכנולוגיה המודרנית
זה בסדר לא לדעת
בהרצאה המסכמת של אותו היום, העליתי שאלה בפני קהל המפקחים והמפקחות: האם זה בסדר להגיד לילדים שאנחנו לא יודעים? הרעיון שעמד מאחורי השאלה היה פשוט: הורים לא יודעים מה הילדים שלהם עושים באינטרנט, ולא מבינים איך הם משתמשים בכלים. העובדה שלאמא יש פייסבוק והיא שוחה במושגים, לא אומר שהיא מבינה את המרחב המקוון כמו הבן שלה.
הבעיה שבמקום להודות שהם לא מבינים, ולבנות דיאלוג מהנקודה הזו הורים ממהרים להחליט שהם אלו שיודעים טוב יותר ועוד לפני שהדיאלוג נפתח הוא הופך למריבה. התגובות מצד המשתתפים באירוע חזקו את הצורך של פתיחת דיאלוג עם ההורים. “ילדים רוצים שההורים שלהם יהיו חלק מהחיים שלהם” אמרו כמה וכמה מהמשתתפים “אנחנו מקבלים פניות מילדים שמוצאים את עצמם במצבים לא נעימים ברשת ומרגישים שהם לא יכולים לפנות להורים כי התגובה המיידית של ההורה היא תעזוב את המחשב והשטויות האלו”. עבור הילדים, פייסבוק ושאר הרשתות אינן שטויות, הן המשך ישיר של החיים הפיזיים שמתנהלים בבית הספר.
אז איך מתחילים את הדיאלוג? מכבדים את הילדים
הדבר הראשון שהורים צריכים לעשות הוא לכבד את הילדים שלהם ואת הידע שיש להם. ברגע שמשנים את צורת המחשבה מ"אני יודע טוב יותר מהילד שלי" ל"בואו ונראה מה אני יכול ללמוד מהילד שלי" אפשר לבנות דיאלוג. אם תנסו לשבת איתם ולהוכיח להם כל הזמן שאתם מבינים יותר ושלכם יש ניסיון רב יותר הם יסתגרו ולא יאפשרו לכם להכנס לעולם שלהם.
בקשות עזרה של הורים הן לא פעם שאלות של זבנג וגמרנו כמו "איך שמים לינק בפייסבוק?" הילד מגיע, מראה בעצבים איך עושים את זה, ושנייה לאחר מכן האמא סוגרת את הדיאלוג ב"אוקי, הבנתי." והילד הולך ומשאיר אותה לשלוח עוד לינקים. כאשר אתם מבקשים מהילד שיעזור לכם אתם נוסכים בו בו תחושת ביטחון “הנה אני עוזר לאבא” וזו המקום בו הדיאלוג יכול להיפתח ולאפשר לילד לדבר על עוד נושאים שמטרידים אותו.
אל תבקשו עזרה מהילד רק כשאתם לא יודעים איך משהו עובד. המטרה היא לא לדעת באמת איך לפרסם לינק, אתם רוצים להיכנס לעולם של הילד. שאלו שאלות פתוחות יותר כמו "את יודעת איך משנים הגדרות אבטחה?" אם הילד יודע זה יאפשר לכם לשאול אותו שאלות ממוקדות יותר שיעזרו לכם להבין עד כמה הוא מבין את חשיבות האבטחה, ואם הוא חושף את כל המידע בפני כולם, הוא חושף דברים רק לחברים שלו.
מכאן יכולה להתפתח שיחה שלמה על חשיבות של פרטיות באינטרנט כאשר כל הזמן אתם צריכים להיות השואלים, אלו שלא יודעים אלו שרוצים להבין כמה זמן חשוב ולמה.
אל תפלשו להם למרחב
כל שיחה שלכם צריכה להבהיר שלוש נקודות חשובות:
- שבאמת אכפת לכם מה הילד עושה.
- שאתם שם עבור הילד אם אי פעם יש בעיה.
- שאתם לא מתכוונים לעקוב אחרי מה שהם עושים בחייהם המקוונים.
הביטחון הזה חייב להיות מבוסס אצל הילדים. הם צריכים לדעת שאתם מתעניינים במה שהם עושים ושאתם סומכים עליהם לשתף אתכם. ילדים מריחים מעשי תרמית שהורים מנסים לבצע וברגע שמעשה כזה יתרחש הילד יסתגר.
בין הטעויות שהורים עושים הוא להיות חברים של ילדיהם בפייסבוק ואז, בניסיון להיות אחד מהחבר’ה, להגיב לילד על דברים שהוא כותב. זה מובן שהורה ירצה לכתוב משהו כשהילד כותב “היה לי יום מחורבן היום, אני שונא את החיים”, אבל תגובה בפייסבוק לא רק שגורמת לילד להירתע ולהרגיש שחדרו לו למרחב, היא גם מביכה אותו מול החברים שלו.
אם לילד שלכם אין מרחב מוגן ופרטי בו הוא יכול לדבר בלי השגחה שלכם אתם מאבדים את היכולת לפתח יחסים של אמון איתו. אתם שם, בבית, כדי שהוא יוכל לפנות אליכם כשיש בעיה וזה המסר שאתם צריכים להעביר.
למדו אותם להימנע מצרות בעצמם
בעולם הפיזי אתם עוזרים לילדים בעצה והכוונה. אתם מדריכים אותם איך לעבור את הכביש וליהזהר מזרים. לא משנה כמה אתם מבינים באינטרנט, הם מבינים יותר, לפחות הם מבינים את הכלים יותר. מה שחסר להם היא היכולת לנתח את המצבים אליהם הם נקלעים.זכרו שעבור הילדים אין הפרדה בין העולם הפיזי לפייסבוק או שאר הרשתות. הם לא חוזרים מבית ספר ונכנסים לפייסבוק. הם היו בפייסבוק בזמן השיעור תוך שימוש בסלולרי, או במחשבי בית הספר. הם מדברים על מה שקרה בפייסבוק כשהם נפגשים אחרי הצהריים. הם יכולים לשבת האחד עם השני בחדר ולדבר דרך תגובות בפייסבוק וזה יהיה בסדר. אין ניתוק בין החיים המקוונים לבין החיים הפיזיים, זו יחידה אחת.
גם הסכנות שעולות מהרשת שזורות בין המרחבים. רבים חוששים מכך שיש פדופילים ברשת. אם הפדופילים היו רק ברשת לא הייתה לנו בעיה, זה היה נהדר. הבעיה היא שפדופילים חיים במרחב הפיזי ומשתמשים באינטרנט כדי לפתות את הילדים שלנו.
הורים אחראיים עושים מאמץ וגם אחרי יום מעייף, ולמרות שקשה להם להבין את הטכנולוגיה, הם יושבים עם הילד ומתעניינים במה שקורה. כאשר אתם מדברים איתם והם מספרים לכם מה קרה, אל תהיו שיפוטיים. תמשיכו לשאול שאלות כאשר השאלה הכי חשובה וכמעט שחוקה היא "איך את/ה מרגיש/ה עם זה". יכול להיות שמישהו העליב אותו והוא כועס, יכול להיות שהוא עצוב. זה מטופש כמעט לומר זאת אבל אלו רגשות שונים שדורשים תגובות שונות והתמודדות שונה.
מכאן אתם יכולים גם לנסות להבין מי החברים שלהם וחשוב יותר, איך הם קובעים את מי לאשר ואת מי לא לאשר. אחד נקודות שעלתה בכנס "פיות ודרקונים" הייתה שעבור הילדים "חברי פייסבוק" הוא ציון. ילד שיש לו הרבה חברים "שווה" יותר מאחרים ובמלחמה להשגת אותם חברים הם מאשרים לא פעם כל מיני אנשים שאינם מי שהם מספרים שהם.
