קריאת שֵׁמַע: קובי מידן קורא פנחס שדה

1.

הילד שוכב במיטתו, עיניו חופרות בחושך, מחשבותיו קודחות: מוות, מוות, מוות. ציקדות צורחות בעצים. הוא חושב: אומרים שברגע המוות חולפים כל החיים מול העיניים, כמו בסרט, וזה נראה אמיתי לגמרי. אז אולי אני, חושב הילד, איש זקן, נוטה למות? ואחר כך הוא חושב: ואם כך הדבר, הרי כל חוויותי עכשיו, חיי, הם רק אותו סרט, רק היזכרות. ואם כך הדבר, חושב הילד עוד, הרי הרגע היחיד בחיים שהוא אמיתי לחלוטין הוא הרגע האחרון לפני המוות שבו מתאחדים - לראשונה ולאחרונה - החיים והסרט.

פנחס שדה. הרגע שבו החיים והמוות מתאחדים (צילום: שלום בר טל)

2.

איש בגיל העמידה, נמוך קומה ובהוי הילוך, לבוש סוודר שלא ידע גם רגע חסד אחד של אופנתיות, צועד ברחוב לונדוני רטוב מגשם שניתך שעות ארוכות ופסק לפני זמן קצר. ארבע לפנות בוקר, אור לשבעה ביוני 1985. הוא האיש היחיד ברחוב. "הבט היטב ביופי הזה", הוא אומר לעצמו, "כי לא תשוב עוד לראותו". הוא מאושר. הרגע יצא מליל אהבה, "לילה מופלא", הוא אומר לנפשו, בביתה של צעירה מקומית. את שמה של הצעירה כבר הספיק לשכוח, אבל את היופי הזה - איזו נהרה לבנה, מוזרה, בשמים כחולים משום מה, משתקפים במרצפות הנוצצות - את היופי הזה הוא מבקש לשמר, לחקוק בנפשו.

עוד מעט יגיע לחדר המלון הקטן שלו, יפול על המיטה בלי להחליף בגדים. כשיתעורר, בשעת צהריים, יכתוב שיר על הרגע ההוא, לפנות בוקר. בראש השיר יכתוב "יום הולדת", שכן זהו יום הולדתו החמישים ושישה.

3.

החיפוש המתמיד אחר רגע ההתגלות. אכן, לא פעם חיפש אותו בדקות האושר הרוויות שאחרי מעשה האהבה, באותו ריק מפתיע ומטלטל שהצרפתים מכנים "מוות קטן", ואשר, למען האמת, ככל שחולפות השנים ומתקרב המוות הגדול, מתמלא כביכול ונעשה ריחוף, טשטוש, חופש פנימי משכר. אבל לא רק שם: פיסת נוף מקרית. חלום. קרסול אשה וירך חברתה. קרעי זכרונות. כשמישהי מספרת לו על חלומה לנסוע לסין, עונה לה האיש שספרי הנסיעה שלו ליוו דור של צעירים במסעותיהם: "מה לך לנסוע לסין? אני, אין לבי אלא לנסוע ולשוב אל אשר חייתי, אל אותם החיים. אותן ערים. אותו רחוב. אותו בית..."

4.

ומה מתגלה ברגע ההתגלות? היופי הזה, שיש להביט בו היטב, שגלום בעיקר ודווקא במובן מאליו, היופי שהמבט הנפעם חושף, קורע מעליו את מסך הטריוויאליות. וכמובן - המוות, חף מאשליית משמעות. עירום מהדחקה.

5.

והוא מחפש את רגעי ההתגלות ברגעים שלפני המוות. שוב ושוב הוא מדמיין את רגע מותו, וכותב על כך במילים שנדמה שיש בהן איזו כמיהה, השתוקקות אל המוות. הוא בודק כיצד מתו היוצרים הנערצים עליו. הוא כותב שיר על רגעיו האחרונים של מוצרט. על רגעיו האחרונים של שוברט, הוא חוקר ידיד שהיה על סף מוות בבית החולים: יש שם אמת? מתגלה שם משהו? ואולי המשפחה, אותה משפחה שלו עצמו לא באמת היתה מעולם, לא בילדותו ולא בבגרותו, היא המשמעות, הנחמה, המתגלה על סף תהום הקיום? והידיד אומר לו על ביקורי אשתו וילדיו: "כאשר באו, באו. כשהלכו, הלכו...".

6.

ביום קיץ אחד, בשלהי אוגוסט של שנת 1992 חוזר פנחס לביתו. הוא מתנשם בכבדות. הוא מזיע. חם. כבר שנים הוא מסרב בעקשנות לקנות לעצמו מזגן או מאוורר. בידיו מעטפה לבנה גדולה. הוא מניח אותה על שולחן העץ הרבוע, נשכב על המיטה, וחושב את מילות השיר שיעלה על הנייר עוד כמה שעות. בראש הגליון הוא כותב את כותרת השיר, הארוכה כמעט כשיר עצמו:

"עם קבלת תוצאות בדיקת הראה ב-C.T".

ולמטה מזה השיר, האחרון שיכתוב בחייו:

"אני שוכב מכווץ בקצה המיטה כמו חיה קטנה.

אינני יכול יותר לכתוב שירים".

7.

דבר מחלתו נודע ברבים בראיון שערך עימו ירון לונדון ושודר בערוץ שתיים. לונדון מצלם את דירתו הנזירית של הסופר ושדה אומר "ברגע זה, כשאני מדבר איתך, חיי מוטלים על כף המאזניים". לונדון מטעים את "כף המאזניים" כמי שמבטא גזר דין חתום. הוא שואל את שדה על תוחלת החיים, מברר מדוע החל שדה להתפלל, ואז מפטיר: "אז מה, כשאתה חולה אתה הופך לטיפש כמו כולם?"

שדה עונה מה שעונה, וזמן מה אחר כך מלין בפני מראיינת אחרת: האם אין חייו של כל אדם, ואפילו יהיה זה ירון לונדון בכבודו ובעצמו, מוטלים על כף המאזניים, על סף כליון? ולא פחות חשוב: למה הציג אותו המראיין כאיש עני, הלא הדירה הזאת עלתה לו הון.

8.

אבל אכן, חוזרים בתשובה סובבים אותו בשנתיים של המחלה. הוא נוסע לביתה של המורה הרוחנית

ימימה ברמת השרון, היא מקבלת את פניו אבל את פניה שלה אין הוא רואה. הוא חושב הרבה על שתי הנשים שהתאבדו באהבתן אותו, על כל הנשים שאהבו אותו, נמוך קומה ובהוי הילוך כפי שהינו. יהודית, אשתו לשעבר שבה התעמר לא מעט, אחות במקצועה, מתייצבת לעזרה.

מיכל, בת זוגו זה כמה שנים, ששנותיה פחות ממחצית שנותיו, סועדת אותו יום יום, מתפללת בעבורו. מקובל זקן מבטיח לו שיירפא. החוזרים בתשובה מביאים קמעות. אחד מהם מזכיר את שמו על קברו של רבי נחמן באומן. הוא נאחז באמונה, מנסה בכל כוחו להרחיק את הרגע שכתב עליו כל חייו, הוא רוצה לחיות. אני מוכן לשלם לאלוהים תשלום קבוע, הוא אומר בראיון העיתונאי האחרון שלו, כדי לחזור על חיי שוב ושוב, במשך 25 אלף השנים הבאות. ואגרד את הכסף, הוא מוסיף, אפילו אצטרך לנקות רחובות, לא במטאטא אלא בידיים, באצבעותיי החשופות.

9.

הילד שוכב במיטתו. זה תמיד במיטה, תמיד בחושך. כשאהיה זקן, הוא חושב, אהיה עשיר, אני חייב להיות עשיר. וכשאמות, הוא חושב, אותיר כסף בצוואתי, כדי שמישהו, דומה לי (הוא חייב להיות דומה לי) יבוא יום יום לקברי, יישב על מצבתי, ויקרא בקול, בעיקר עיתונים. עוד מעט יהיה הילד נער. אז, על משכבו בלילות, יחשוב - ממש יראה בעיני רוחו - לוחם צלבני שרוע בבוץ בחצר ביתו, תחת חלונו. הצלבני ישכב שם מעוטף בשריונו, חבוש קסדה, והגשם שימשיך לרדת ימיס את בשרו, יהפוך אותו לבוץ.