גינטר גראס מקלף בצלים

ראשית, ניפטר מהמטפורה. גינטר גראס מוצא בעצם תהליך קילופו של הבצל את אותה ישות חמקמקה הקרויה "אמת" שאפשר, או שמא אי אפשר - הוא לא מבהיר בדיוק - להגיע אליה כשמציקים לזכרון, שהוא כשלעצמו לעולם איננו "אמת" או "מציאות". הבעיה היא שבצל וגראס, בשלן רציני יודע זאת, אינו מגלה למקלף קשת של טעמים או צבעים, מרקמים או אפשרויות בעת שהוא מתקלף והולך משכבותיו החיצוניות.

גראס. באמת מתקלף משכבותיו החיצוניות?

רק הדמעות מתרבות והולכות, ועימן אולי גם הנטייה לרחמים עצמיים. בסופו של דבר לבצל ולספר הזה אין גרעין, אין ליבה, אין חוט שדרה - וגם לא שריר מוסרי. מבחינה אסתטית, זה לא "קילוף" כי אם ערבוב בלתי שיטתי ומבולגן למדי של שבבים על גבי שבבים. מבחינה אתית, זהו טקסט הממתין לגדלות נפש שגראס רוצה ליחס לקוראיו, על מנת שיאמרו בתום הקריאה: "שירתת בואפן אס אס? טוב נו, זה היה כל כך מזמן, וחוץ מזה אתה כותב נורא יפה". כל שנותר לברר הוא - האם באמת תסלחו לו.

זכות המילה האחרונה

גראס רצה לשמור לעצמו את "זכות המילה האחרונה" כשכתב את החלק הראשון מבין שלושה באוטוביוגרפיה שלו, הגם שעד לצאת הספר לאור, העיד על עצמו שהוא שונא אוטוביוגרפיות ואת מלאכת "הייפוי והדרמטיזציה" הנעשים בזכרון לצורך יצירת סיפור קוהרנטי. אין מחלוקת על כך שההיסטוריה נשפה בעורפו, ומסמכי השטאזי, השירות החשאי של מזרח גרמניה, עמדו להתפרסם ולחשוף את מה שהיה במשך שישים שנה כמעט לסוד. בניגוד לדעה הרווחת, ובניגוד לגרסתו של גראס עצמו, באוטוביוגרפיה מסתבר כי הצעיר ילדי דנציג לא שימש במלחמה כעוזר-רובאי במערך הנ"מ הגרמני, אלא תיפקד כקורבן של גיוס חובה ממלכתי בחודשים האחרונים והטראומטיים של המלחמה.

כשהיה בן 15 התנדב גראס לשרת בצוללות, אבל חיל הים הגרמני כבר סגר את שורותיו למתנדבים. ה- אס.אס, לעומת זאת, היה מוכן לקבל אותם. הוא לא גויס בעל כורחו ל"יחידת העלית", וכפי שהוא כותב בעצמו, הסמלים על דש הצווארון לא עוררו בו רתיעה. במקום הזה, בתחילתו של הוידוי הקטן הזה, גראס צריך היה להמשיך ולקלף עוד קצת, אבל הוא בוחר להתחטא. מעין "מצטער" שכזה, או "הייתי שמח שזה לא היה קורה" שכזה, והופ - מיד עובר לאנקדוטות קטנות מחיי יחידת העלית, ולא מקלף עוד יותר.

האם יתמקד באירוניה שבשמה של היחידה, לציון זכרו של לוחם חירות ידוע? או שידבר קצת על מה היה אחר כך, כשהמלחמה הסתיימה וגראס מצא את עצמו במחנה שבויים, סובל מייסורי רעב מהולים בחרמנות? שידלג לשנים הטובות, בהן כתב את "תוף הפח", ושבשום אופן לא יתייחס באוטוביוגרפיה שלו לחייו של אוסקר גיבור הרומן, כפי שכבר קרה לו יותר מדי פעמים?

כל זה קורה, והלא אפשר היה גם אחרת. תלוי איך מקלפים. אפשר היה לקפוץ קדימה בזמן בנקודה הזו, ולתאר מה חש הצעיר שהתוודע למלוא הזוועות שביצע החיל המועדף שלו. אפשר היה לתאר כיצד החליט לשמור לעצמו את הסוד, ועד כמה זה העיב על חיי היצירה ועל דמותו הפרטית של ההתגלמות המצפון הגרמני, תפקיד שגראס נטל על עצמו בחמדה כבר ב"תוף הפח". אפשר היה לנסות לבקש מחילה מן הקורבנות - אך כל זה לא נעשה. במקום כל זה מלהטט גראס בשברירי זכרונות כדי להמשיך ולתבוע מקוראיו הקשבה רק למה שנראה לו חשוב באמת.

התביעות האלה מייצגות תערובת של יוהרה וחוסר הבנה אמיתי. גראס באמת לא שיער איזו מהומה רבתי תתחולל בגרמניה ובעולם האנגלו-סקסי כשסודו ייצא לאור, או לפחות כך הוא הצטייר בראיונות - כמי שאינו מבין על מה כל הרעש. הרי, כך אמר לא אחת, הוא לא היה לבד. אלפים-אלפים כמוהו, בני גילו, שירתו בשלהי המלחמה בוורמאכט. אפילו האפיפיור הנוכחי, בן עירו וידיד נעוריו - אבל ההבדל הוא שהאפיפיור באמת היה עוזר רובאי ולא מכונת-מלחמה צייתנית בשירותו של היינריך הימלר. והאפיפיור, ייאמר לזכותו, מעולם לא הסתיר ולא שיקר באשר לשירותו הצבאי.

נסיבות מקלות או התחמקות?

ברור שיש נסיבות מקלות, אבל אי אפשר שלא לשפוט. נגייס איפוא שני ספרים למלאכת ההקטגוריה והסנגוריה. ב"תליינים מרצון בשרות היטלר" טען דניאל גולדהאגן כי גרמנים רגילים, אזרחים מהוגנים ובלתי רצחניים בעליל, השתתפו בחמדה בזוועות ולפחות ידעו עליהן והפגינו, במקרה הטוב, אי-אכפתיות ממארת. ב"האחים הימלר" כתבה קתרין הימלר, נכדו של האח של היינריך, כי הנהיה אחר האידיאולוגיה הרצחנית היתה פרי של אופורטוניזם מהול בחינוך לצייתנות, אינדוקטרינציה שחברה לסיכויים למוביליות חברתית - וקצת פחד.

במשפחתו של גראס ידעו שהדוד - מגן שירות הדואר בגדאנסק, שנרצח בידי הגרמנים בראשית המלחמה, הוא קורבן מיותר לגמרי, ובכל זאת הדחיקו והכחישו. כך היה נוח יותר. במשפחתו של גראס, התגייסות ל-אס. אס ודאי התפרשה כסוג של הצטיינות. בגילו של גראס בעת שהתנדב, צריך להוסיף, לא מצפים מנערים הלומי טסטוסטרון לחשיבה ביקורתית יוצת דופן, וגם אם מצפים, מה יעשו בחשיבה? יזעקו את זעקת הקורבנות בראש חוצות ויגמרו עם כדור בראש?

גראס אינו רוצה שקוראיו ימשיכו לחשוב על מה שבעיניו, ככותב, הוא אפיזודה אחת ויחידה

בחיים עשירים במעש וביצירה, אלא רוצה שנגייס אמפתיה לגורלו כפליט, לכך שאין לו מסמכים מילדותו, אפילו לא תעודת לידה, לכך שאמו מתה עליו בדמי ימיו, לכך שכמו מליוני גרמנים גם הוא סבל. ומתוך היצמדותנו המיוחלת לזיכרונותיו, נשכח שלמרות הכל נשארת כאן סוגיה גדולה, ענקית, בלתי פתורה. ונניח שסלחנו, או לפחות הבנו את המעשה הנערי. אבל איך, לכל הרוחות, נבין את השתיקה וההסתרה והשקר? ומדוע שנבין?

הרי, עם כל הכבוד לכתיבתו המהוללת (ונשכח לרגע שיצירתו לא הולכת ומשתבחת עם השנים אלא להיפך) ועם כל ההערכה לדמותו של זוכה פרס נובל, נואם חוצב להבות בענייני זכויות אדם, אייקון מוסרי ומצפוני - השקר הזה ימשיך להכתים את תהילתו. בצדק גמור.

מקץ המון שנים, לא היה בכוחו של האיש ששיקר לייצר אפילו וידוי משכנע, וכמי שגדל כקתולי הוא ודאי יודע שוידויים משכנעים רק בזמן הנכון, ולא עשורים רבים מאוחר יותר, והם ודאי משכנעים רק אם המתוודה באמת יודע כי חטא, ועד כמה חטא. גראס לא יודע, או שהוא מיתמם. בינתיים הוא טווה ספר זכרונות שלם סביב החטא הזה, ורואי החשבון שלו ישמחו מאוד אם תשלמו עבור הזכות לקרוא כיצד שיקר לכם כל השנים.

מכל הסיבות הללו, אפשר בהחלט להחליט שלא לקרוא. גם אוהבי כתיבתו המוקדמת של גראס יכולים לפטור את עצמם מקילופי בצל ודמעות תנין של זכרונות כלואים בענבר, וכל יפיוף אחר שבו - בניגוד לעמדותיו המוצהרות - הוא בוחר לעטר את הביוגרפיה שלו. זכות המילה האחרונה צריכה להישאר שלנו, קוראיו. בשורה התחתונה, גראס מצטייר בספר הזה כשקרן שהסתבך ומנסה לחלץ את עצמו בטריקים ספרותיים שנועדו להסיח את הדעת מן השקר וההסתבכות כאחד.

"קילוף הבצל", אוטוביוגרפיה מאת גינטר גראס. מגרמנית: חנה לבנת. הוצאת כנרת זמורה ביתן. 399 עמ'.