"הדולפין": דוקומנטרי שמגליד את הפצע
נדיר למצוא עשייה דוקומנטרית שבה היוצרים מוותרים על האגו ומגייסים את כל כישרונם לטובת הסיפור. "הדולפין" שמביא את סיפורו של מוראד עזבה שחווה אלימות קשה ונרפא דרך קשר עם דולפינים, הוא הוכחה לכך שאמנות מרהיבה היא גם אנושית
הסרט הזה שודר בערוץ "ארטה" צ'אנל 4 הבריטי. הוא נרכש להקרנה בצרפת, גרמניה, דנמרק, שוודיה, פינלנד, אירלנד, שוויצריה ויפן. הוא זכה בצל"ש של שופטי פסטיבל ירושלים. הוא הוקרן בערוץ 2 במשבצת הלילה הנידחת, הידועה כ"רצועה מהחיים".
אינני יודעת אילו חיים יש לאבירי השיבוץ בערוץ, אבל אני יודעת שיש להם קופה רושמת במקום לב וטבלאות סטטיסטיות במקום מוח. אלמלא היו הדברים כאלה, "הדולפין", סרט יפהפה, משובח ומצליח כל כך, צריך היה לפאר את משבצת הפריים-טיים, במקום בו "חיים" הם הגיגים טפלים ועילגים של סלבס.
חייו של מוראד עזבה מקלאנסווה היו טובים למדי עד שחבורת נבלות אלימה חבטה בו עם אלות במשך לילה שלם. אחרי אשפוז במחלקה הכירורגית, אחרי שפצעי הגוף הגלידו, הנפש מיאנה להירפא וננעלה לגמרי. מוראד איבד כל קשר עם סביבתו: מנותק לגמרי, לא מדבר, לא מגיב ועוטה על פניו הבעה קפואה, הוא נראה כמו ניצול של טראומה ענקית.
הוא מועמד לאשפוז במחלקה פסיכיאטרית, אבל אביו לא מוותר, הוא יצר קשר עם ד"ר אילן קוץ, פסיכיאטר ומומחה לטראומה, והוא מציע שמוראד יתנסה בטיפול בעזרת דולפינים בריף באילת.
תהליך מרגש של ריפוי
לצורך הגילוי הנאות, אומר כי אני מכירה ומוקירה את ד"ר קוץ. הוא איש שמרבה לחשוב מחוץ לקופסא וכאילו הקופסא כלל לא קיימת. הוא זה שתיעד את תגובותיו הראשונות של מוראד בראשית מחלתו בוידאו, וכך, כשצופים בדולפינים, נחשפים לתהליך מדהים ומרגש של ריפוי כבר מראשיתו.
במשך ארבע שנים, דני מנקין ויונתן ניר עוקבים אחרי מוראד. תחילה אנו רואים אותו צולל אל תוך השלווה הכחולה והמופלאה בה איש לא יכה אותו ובה מחייכים אליו יצורים גדולים ושוחרי טוב.
מיד, ללא שהיות, הגרעין הבריא הזעיר בנשמתו של מוראד מתחבר אליהם ובהדרגה, חודש אחרי חודש, המצלמה עוקבת אחרי הניצנים הזעירים המלבלבים מתוך הגרעין. הנה מוראד מגיב לאביו במנוד ראש, הנה חיוך ראשון, הנה מילים מהוססות. מוראד של המים מתנועע בחן בין חבריו החדשים ורואה את עצמו כחלק ממשפחת הדולפינים.
משפחת בני האדם היא עניין אחר לגמרי: הוא מסרב לחזור לכפר, ליצור קשר עם אימו, להיעתר להפצרות אביו להיפתח עוד קצת. האב מוכר את אדמותיו ונשאר עם הילד הפגוע באילת. בנקודה מסוימת בסרט קשה שלא לבכות עם האב הזה, כשהמצלמה החכמה והדיסקרטית קולטת אותו כורע על שטיח תפילה לעת בוקר. הרי אדום מלטפים אותו במסגרת הורודה והחלומית, ומן המים מגיח ראשו של דולפין, כאילו כדי להציע מעט חמלה ותמיכה במקום שבו העולם שותק.
זהו רגע אחד מני רבים, יפים עד כאב, חכמים ומינוריים באופן המרגש ביותר שאפשר להעלות על הדעת. אחרון הצופים הציניים ודאי חש במחנק המטפס בגרון, אם לא בדמעות ממש.
והיוצרים ממשיכים לעקוב אחרי מוראד. הנה הוא הופך מנער לגבר צעיר, מוצא אהבה
וגם מאבד אותה - ועדיין נשאר בריף הדולפינים, עדיין אינו מסוגל להתמודד עם הטראומה עצמה, עדיין אינו זוכר מה עשו לו. אט אט, בתהליך שנשאר פלאי ולא מפוענח ובצדק גמור נשאר כזה, מוראד ימצא בעצמו את הכוחות לשוב הביתה ואפילו להעיד בבית המשפט נגד החלאות שחבטו בגופו ובנשמתו.
עם זאת, גם אחרי ארבע שנים של צילומים וחיים, הסרט לא נכנע לפיתוי ליצור הפי-אנד מושלם. סיפור הריפוי של מוראד הוא נדיר ויפהפה, אך הוא עדיין זקוק לסיוע לתקופות, למרות שאיש איננו אומר לנו זאת בסרט, מן הסתם הדולפינים הגיבורים השותקים כמו מוראד, ימשיכו להיות חלק חשוב מחייו.
זהו סיפור ענק שמן הסתם מילא את יוצריו ואת המעורבים בו בתחושה עצומה של ענווה. כולם הצליחו לתרגם את הענווה בערכים טלוויזיוניים: איפוק ואינטימיות, מילים קטנות, היעדר מלל דרמטי או מוזיקה מורטת עצבים, צילומים שחלקם נראים כאילו נעשו במצלמה ביתית ממש לא משוכללת.
נדיר למצוא עשייה דוקומנטרית שבה היוצרים מוותרים כליל על האגו ומגייסים את כל כישרונם לטובת הסיפור. "הדולפין" הוא הוכחה לכך שלפעמים, גם הסיפורים הנדירים והקשים ביותר שהמציאות מזמנת, יכולים להפוך במגע האנושי הנכון, ליצירת אמנות מרהיבה.
