הבאנו ביכורים עם יצהר ורדי

אצל יצהר ורדי (43), הכתיבה החלה כמו אצל הרבה אנשים, בילדות. "היתה לי חוברת 'חריזה עליזה' שליוותה אותי בכיתות הנמוכות", הוא מספר. "אחרי זה, עם השנים, כתבתי בעיקר לעצמי וגם ברכות לימי הולדת. סיפורים של ממש, רק בגיל מבוגר יותר".

• רוצים לקרוא פרק מספרו של יצהר ורדי? היכנסו לכאן
• ספרי ביכורים נוספים בערוץ הספרים
  

יצהר, שכותב בעיקר סיפורים קצרים, שאחד מהם התפתח לרומן הראשון שלו, "את כל הדברים" (זמורה ביתן) נשוי, אב לארבעה וחי בצפון, למד ספרות, פילוסופיה ומדעי המדינה, ועוסק בתרגום מאנגלית לעברית.

"את כל הדברים". מערכת יחסים סבוכה בין אחים (עטיפת הספר)

הרומן "את כל הדברים" מספר את סיפורו של פיצקי, שחי רוב חייו בקיבוץ בדרום, ונמצא במערכת יחסים קרובה ואינטימית עם אחותו חדת הלשון, ליליה. במהלך הזמן שניהם מאבדים את כל הבטוח והיציב בחייהם, עד שלא נותר להם להאחז זה בזה, גם במחיר של פגיעה.

מדוע כתיבה?

"'את כל הדברים' התחיל בעצם מסיפור קצר בשם 'ליליה', שלא היתה ג'ינג'ית בהתחלה,

אבל כן היתה הדמות המרכזית לצד הגיבור פיצקי. זה היה אחד מכמה סיפורים קצרים שכתבתי לפני כמה שנים. שלחתי את הסיפור לנועה מנהיים (עורכת המקור הראשית של הוצאת כנרת), והיא ראתה בו פוטנציאל, אבל חשבה שזה סיפור לא גמור. היא הציעה ללוות אותו ואותי בהמשך הכתיבה. להפוך את הסיפור לרומן לא היה קל, ולקח הרבה שנים, בעיקר כי אין לי מבנה בראש. אני לא אדם של ראייה אסטרטגית. לכן גם ברומן הזה יש קיטוע מסוים. זה לא בדיוק רומן קוהרנטי".

"שואלים אותי הרבה את השאלה הזאת. הוא על יחסים ואינטימיות, שזאת תשובה בנאלית שהיא טובה לכל ספר. יש אח ואחות שהם לב הסיפור, ובעצם הסיפור הוא על היחסים וההתפתחות של היחסים ביניהם. מצד אחד יש לכל אחד חיים שלו, מצד שני יש להם בועה משותפת. הם עוברים דברים בחיים לבדם: צבא ולימודים ויחסים עם אנשים אחרים. אבל הקשר מאוד אובססיבי ומהותי להם. על זה הספר. על היחס הסימביוטי. יש בו משהו מאוד חזק של חרדה ומצד שני, משיכה שהיא לב החיים שלהם, וממנה הם מנסים להשתחרר".

ואיפה הקיבוץ נמצא בכל זה?

"הקיבוץ זה הנוף שמוכר לי. הרומן הזה לא אוטוביוגרפי אבל הנוף שלו כן. אני מרגיש יותר בבית בכתיבה על המקום הביוגרפי שדומה לזה שגדלתי בו אני. זה נכון שזה לא ספר קיבוצי כמו 'היינו העתיד' והספרים האחרים שנכתבו על הקיבוץ והביקורת עליו בשנים האחרונות.

"הסיטואציה בספר יכולה לקרות גם בפתח-תקוה או בניו-יורק או בכל מקום. הספר דווקא כן התחיל עם פובליציסטיקה על הקיבוץ, והיה מלא בוויכוחים על מה הקיבוץ עשה לדמויות, וזה ירד לאט לאט מהספר תוך כדי העריכה. אולי יום אחד אני אכתוב על זה ספר עיון. אני החלטתי שהעיקר הוא לא הקיבוץ והדיונים עליו, אלא הסיפור".

"היו המון גלגולים לשם. זה התחיל מ'ליליה' על שם הדמות הראשית, עבר ל'תכלת בלוז', ול'שש צהוב' - שכמעט ניצח, על שם המספר של הכביסה של כל אחד מחברי הקיבוץ. זה אגב, היה המספר האמיתי שלי בקיבוץ שגדלתי בו. זאת החותמת של הבנאדם. אבל הספר עוסק באפשרות של שינוי ושל יציאה מדפוסים ומתבניות. השם הסופי 'את כל הדברים' עלה בשלב די סופי של הספר, והוא מתקשר לשמות הפרקים. אבל את האמת שהשם הוא לא דבר מהותי בעיניי. אני חושב שזו טעות של קופירייטרים. מה שחשוב הוא מה שכתוב בפנים".

מהו המקום שאתה חולם לכתוב בו?

"מקום מאוד מבודד, זה המקום הנכון בשבילי, מקום שאין בו קליטה, הפרעות ורעשים באופן טוטלי.

הפרעת הקשב היא האויב של הכתיבה, שהיא סיטואציה כמעט מיסטית. בשביל לכתוב נחוצה לי התנתקות וחיבור שקט למשהו פנימי".

"מאנני פרו שכתבה את "סיפורי ויומינג" ואת "פוסטקראד". יש לי פנטזיה כזאת שהיא תאהב מה שאני כותב, כמו שאני אוהב את הספרים שלה. את בני ברבש אני יכול לדמיין אותו מתחבר לפרוזה שלי. והייתי שמח לשמוע דעה גם מאנשים שהם לא סופרים כמו פול סיימון וג'ורג' האריסון".

על איזה ספר ילדים גדלת?

"על כל ספרי הילדים של לאה גולדברג. "בארץ סין","איה פלוטו", וכל השאר. היא השפיעה על הכתיבה שלי ועל הספר הזה מאוד".

איזה ספר פרוזה השפיע עלייך במיוחד?

"אני מקווה שתמשיך להיות מגוונת. זה דבר טוב בסך הכל, למרות שיש כאלו שמתלוננים. כל ספרות שיש בה אמת היא טובה. זה יכול להיות דרך שירה מקורית כמו אצל סיגל בן יאיר, או בפרוזה של גון בן ארי. אלו דברים מיוחדים וטובים. ספרות שאני אוהב בכלל היא ספרות שיש לה גרעין של אמת ולא של פוזה".

מסר לקוראים:

"האמת שאין לי. גם לא בכתיבה. אני חושב שזה טוב שאין מסרים. אן למונט כתבה באיזה ספר שאם יש לך מסר תשלח sms. ככל שהמסרים יותר אינטנסיביים, הספרות נפגעת מכך".

"את כל הדברים", מאת יצהר ורדי. הוצאת כנרת זמורה ביתן. 207 עמ'