גבוהה גבוהה

דיון כללי במהדורה מספר 37 של אליפות אירופה בכדורסל, שתיפתח ב־31 בחודש בליטא, מעלה שאלות שכבר נשאלו בשנים האחרונות: מי מבין כוכבי האן.בי.איי יגיע? מי לא? האם ההתאחדויות של ספרד, איטליה וצרפת השיגו הסדרי ביטוח הולמים לשחקנים היקרים שלהן המשרתים בארצות הברית?

הדיון המקומי נוטה לעסוק בכל מה שאין לנו (סנטרים, קלעים, פיזיות, הישגים), ולעיתים גם במה שיש (רכזים, פורוורדים, ובעיקר קומבינציות ואלתורים שמטרתם לקלוע בול בפוני של הגולייתים שעומדים עלינו לכלותנו). ואני חושב, אם יורשה לי, שהפעם מתבקש שינוי בהיערכות. סליחה מאריק שיבק ומהנבחרת שלו, אבל לא בכל שנה - ואפילו לא בכל עשור - נערכת האליפות במדינה האירופית היחידה שהכדורסל שלה משאיר אבק לכדורגל. רק לפני שנמשיך, הבהרה: ישראל זה לא באירופה.

תראו, זה לא שאליפויות אירופה בכדורסל מדורגות גבוה בסקאלת אירועי הספורט האטרקטיביים. מחצית מהמושבים ביציעים ריקים רוב הזמן, והאולם מתמלא רק במשחק של הנבחרת המארחת, שמשובץ בדרך כלל בשעה המרכזית. באליפות שנערכת בטורקיה, למשל, משחק בין בלגיה לאוקראינה פשוט לא מעניין אוהדים מקומיים. מצד שני, נבחרות לאומיות לא באמת גורפות אחריהן גדודי אוהדים שמלווים אותן במסעות רחוקים - אלא אם מדובר באוהדי נבחרת ליטא.

(צילום: Gettyimages)

בזמן אליפות אירופה, לא משנה איפה ומתי היא מתקיימת, אין סיכוי לפספס אותם. כבר ראיתי חבורות אוהדים שמעודדות באופן מרשים או פנאטי יותר, אבל את האהבה שהליטאים מרעיפים על הנבחרת ומשחק הכדורסל עצמו, בהרכבים צבעוניים שכוללים לעיתים גרעין קשה ולצידו קשישים וגם טף, קשה לאתר במקומות אחרים.

אז מה זה שהפך את ליטא למקדש כדורסל אירופי? במילה אחת, אהבה.

הבא בתור הוא צ'וס

הכדורגל הליטאי הוא מהגרועים ביבשת. ליטא מעולם לא השתתפה במונדיאל, גם לא באליפות אירופה, ונכון לסוף יוני 2011 היא מדורגת במקום ה־58 בעולם. הכדורסל נמצא במקום אחר לגמרי, שכדי להבין את מקורותיו צריך להרחיק לימי תקומת המדינה ב־1918. כשאמרו "ספורט" באותן שנים אמנם התכוונו לכדורגל, אבל מהר מאוד נוצרה בליטא תובנה מבדלת ששינתה את התפיסה הלאומית בכלל והספורטיבית בפרט: המשחק ברגליים שייך לרוסים. הליטאים רוצים גאווה אחרת. 

רצו ומצאו: מתוך שלוש אליפויות אירופה הראשונות בכדורסל שנערכו בשנות ה־30 זכתה ליטא בשתיים, ומי יודע לאן היתה מגיעה אלמלא בלע אותה הכיבוש הסובייטי ונטל את עצמאותה למשך 50 שנה. אלא שגם בחצי המאה שבה היתה חלק מברית המועצות נחשב הכדורסל לספורט מוביל בליטא, ובהרכבים שהציבה הנבחרת הסובייטית בלטו ליטאים רבים. למשל הרכז מודסטאס פאלאוסקאס, שנבחר לטוב מכולם באליפות אירופה ב־1965; או הרביעייה המרתקת שכללה את ארווידאס סאבוניס, ולדמארס חומיצ'וס, רימאס קורטינאיטיס וסרגיי יובאישה, שכיכבה במדים אדומים בשנים מאוחרות יותר והעמיסה על הגב את ברית המועצות באולימפיאדות ובאליפויות עולם. בשנים ההן, לפחות כלפי חוץ, הלאומיות טושטשה. סאבוניס אמנם שיחק בז'לגיריס קובנה, קבוצת הדגל של ליטא, אבל בעולם הוא נתפס כסובייטי.

בתקופת המשטר הסובייטי זכו ספורטאים לעדיפות על פני מגזרים אחרים. בשנות ה־70 הרוויחו מנהל מפעל ומהנדס 150־200 רובל לחודש, שנחשבו למשכורת גבוהה יחסית. לעומתם, כדורסלן בכיר סגר סדר גודל של 300 רובל לחודש, וקיבל גם אוטו ודירה על חשבון המדינה. אבל היו גם הגבלות: זכיות

 במדליות שתורגמו לפרסים כספיים השאירו בידי השחקנים פרוטות בלבד, כי רוב הכסף הועבר למדינה. ויותר מזה: שחקן כמו סאבוניס, שהיה מבוקש בכל העולם בתחילת האייטיז, לא הורשה לצאת לשחק באן.בי.איי, וגם לא במדינות אחרות באירופה.

ואולי מבחינת השלטון, הלאמת השחקנים נראתה הגיונית; הרי המדינה משקיעה במשאב האנושי הגבוה והאתלטי הזה מגיל צעיר. אמנות איתור הילדים המוכשרים בעיירות הקטנות בהרים ובכפרים המרוחקים הפכה לשם דבר כבר לפני עשרות שנים, ונמשכת עד היום. חוגי ספורט ניתנו חינם, ובתי הספר לכדורסל לא החזיקו שחקנים נעדרי כישרון כמו בארץ. בגילי ילדים ונערים, וגם זה הבדל, קיימו לאורך השנה בעיקר אימונים עם דגש על טכניקה. משחקים ממש, עם תוצאה וקבוצה מנצחת, נערכו בדרך כלל בחופשות הקיץ. הכל כדי להבהיר שיסודות נכונים והתקדמות רצופה חשובים לעתידו של שחקן יותר מניצחונות בהווה.

ההצטיינות והזרועות המבצעות ששלחה ליטא לכדורסל הסובייטי עשו את שלהן, וגידלו דורות שלמים של מעריצים שהפכו לאחד משניים: שחקנים או אוהדים (וכיום, אגב, אחד מכל 34 ליטאים משחק כדורסל להנאתו או במסגרת רשמית). בני ה־60 של היום גדלו על פאלאוסקאס; בני ה־40 על סאבוניס. כולם הבינו שלהיות כדורסלן טוב זה דרך מצוינת להתקדם כלכלית, לחיות ברווחה, ליהנות מעיסוק מוערך. כדורגל? לא היה בסביבה אף מודל לחיקוי. אחר כך הבינו עוד משהו: להיות כדורסלן מצליח זה גם דרך מצוינת לראות עולם, ולהרוויח אפילו יותר כסף ממה שמישהו העז לדמיין עד אז.

1989 היתה שנת מפתח בעניין הזה. בשנה ההיא, מעט לפני הכרזת העצמאות המחודשת של ליטא והתפרקות חבר העמים, סאבוניס יצא לליגה הספרדית ושיחק בה שש שנים רצופות. הוא הוביל את ריאל מדריד לזכייה האחרונה שלה בגביע אירופה לאלופות, רגע לפני שנפרד ממנה לשלום ויצא לפורטלנד. שחקן אחר, שרונאס מרצ'ולוניס, שיחד עם סאבאס הוביל את ברית המועצות למדליית זהב באולימפיאדת סיאול ב־1988, הקדים אותו באקזיט והפך לליטאי הראשון באן.בי.איי. הוא שיחק שם שמונה עונות ברציפות. שניהם משמשים האבות המודרניים להצלחה הליטאית - לא רק בזכות היכולת האישית על המגרש, אלא גם בזכות הנאמנות למולדת והחוב המוסרי לקהילה.

סאבאס ומרצ'ולוניס היו דוגמאות חיות להצלחה בינלאומית שטרם נרשמה בתולדות המדינה שקיבלה מחדש את זהותה. ילדים בממדים רגילים רצו להיות מרצ'ולוניס; ילדים חריגים בגובהם שאפו להיות סאבוניס. סאבאס (2.20) היה

 אטרקציה מיוחדת, וכבר בגיל 15 שולב בנבחרת הבוגרת של ברית המועצות. כשעמד ליד ולדימיר טקצ'נקו התחוור ההבדל בין השניים כפי שרצו הליטאים לראות אותו: זה ענק וזה ענק, רק שאחד פרופורציונלי, אתלטי, וירטואוזי וקואורדינטיבי, אפילו נראה טוב. השני גמלוני ועקום ורובוטי, וקצת מזכיר ניאנדרתל.

להבדיל מטוני קוקוץ' הקרואטי או מדטלף שרמפף הגרמני, שניהלו קריירות אן.בי.איי מצליחות מאוד ונשארו לחיות בארצות הברית, שני הליטאים שבו הביתה כל אחד בזמנו. מרגע שהמדינה הכריזה על עצמאות ב־1990, מרצ'ולוניס היה האיש המרכזי מאחורי תחיית הנבחרת. ככוכב אן.בי.איי לשעבר שרבים סגדו לו הוא הזעיק שחקנים לנבחרת, ריכז בה מספר צעירים בעלי עתיד מזהיר, אירגן חסויות ובחר בעצמו את המדים הלאומיים.

הנבחרת המשיכה לזכייה במדליית הארד באולימפיאדת 1992 בברצלונה. אחד הצעירים המוכשרים שלה, ארתוראס קרנישובאס, שלף מצלמה והנציח מהספסל את ג'ורדן, בירד, בארקלי, מאלון והשאר. כעבור שמונה שנים, כשליטא הגיעה לסידני מנוסה יותר וסנטימנטלית פחות, נגמר הכבוד: רק החטאת שלשה של שאראס בשניית הסיום מנעה מארצות הברית הדחה סנסציונית בחצי גמר טורניר הכדורסל האולימפי. כעבור ארבע שנים נוספות ניצחה ליטא את האמריקאים 90:94 באולימפיאדת אתונה. קרנישובאס, כיום סקאוט בינלאומי של יוסטון רוקטס, כבר לא היה שם. והפעם התמקדו הפלאשים בחגיגות הליטאים.

המדינה זה אני קולע

אין ספק שהזמנים השתנו, ואיתם האפשרויות בארץ האפשרויות. שאראס, שחלף ביעף לעיל, הוא תוצר מושלם של הרחבת הגבולות פנימה והחוצה. הוא היה אחד מתוך מבול בני נוער שלא היו צריכים לחכות עד גיל 25 כמו סאבוניס ומרצ'ולוניס כדי לקדם את הכישרון שלהם, ועזבו את ליטא לטובת תיכונים ומכללות בארצות הברית. הסובייטים כבר לא היו שם כדי להשאיר ספורטאים בבית ולגזור עליהם קופון, ושחקנים כמו שאראס, קרנישובאס, קאוקינאס, קלייזה ואחרים עזבו את ליטא בזה אחר זה לטובת ליטוש היכולות והתנעת קריירה בינלאומית גדולה שתגיע בהמשך. התנועה הזאת גברה גם בזכות אקדמיות מודרניות לכדורסל שהקימו מרצ'ולוניס וסאבוניס: הראשון, שהיה מזוהה עם וילנה, עשה זאת כבר ב־1992, והשני - שהיה הסמל של ז'לגיריס - הקים אקדמיה ב־2000. הכדורסל, שבלאו הכי בער בלבבות, הפך להיות עוד יותר נגיש ועוד יותר קוסם תחת ניהולם, ורבים מהשחקנים שמאיישים כיום את נבחרת ליטא עברו בצעירותם באחד משתי אקדמיות הכדורסל.

סאבוניס שומר אמונים למכורתו. כשסיים את ימיו באן.בי.איי הוא שב לעונת פרישה במדי ז'לגיריס, ובהמשך הפך לבעלים ולנשיא הקבוצה, עד שמכר אותה והשאיר בידיו רק חלק מהמניות. זה היה המהלך הטבעי ביותר, וחיזק עוד יותר את הקשר בין האוהדים לשחקן הכי גדול שלהם. את עוצמת הנאמנות של הכוכב לליטא אפשר לראות עד היום: בחודשים האחרונים הוא מתזז כשגריר מטעם המדינה ועוסק ביחסי ציבור לאליפות אירופה הקרובה. בין השאר הוא מתארח אצל מנהיגי מדינות, וזכה להטיל צל גדול גם על שמעון פרס. דוגמה אחרת נוגעת לשאראס בן ה־35, שבשנה־שנתיים האחרונות צריך משקפת כדי לאתר קבוצות בכירות שיחתימו אותו לעונה שלמה ויתגמלו אותו כמו פעם: בגילו רק מעטים ממשיכים לייצג את הנבחרת הלאומית, אבל הגארד הודיע שלא יחמיץ הזדמנות לשחק מול הקהל המקומי ויגיע להופעות פרדה מהנבחרת באליפות הקרובה.

"העין העקומה" כבר בן 35. שאראס(צילום: Gettyimages)

עכשיו מעוררת ההישגיות הקבוצתית והאישית מתוצרת ליטא ציפיות עצומות בקרב האוהדים. אין בכדורסל העולמי מקבילה למדינה כל כך קטנה - שלושה מיליון תושבים בסך הכל - שהשיגה כל כך הרבה. הקסם הליטאי פרץ מזמן מחוץ לגבולות המקומיים, ולא מסתכם רק בהישגי הנבחרת הלאומית. המאמן יונאס קזלאוסקאס, למשל, גויס כמומחה־חוץ והדריך את הנבחרת הסינית באירוע הגדול והחשוב בתולדותיה, אולימפיאדת ביייג'ין. אותו מאמן, יחד עם שחקן העבר קורטינאייטיס, התחרו זה בזה בגמר הפלייאוף הרוסי בעונה שחלפה כמאמני צסק"א וחימקי בדרבי של מוסקבה. 21 שנה אחרי תום הכיבוש, הליטאים השתלטו על צמרת הכדורסל ברוסיה - ושניהם ימשיכו לעמוד בראש הקבוצות הבכירות של הרוסים גם בעונה הבאה.

ליטא כאמור בוערת לקראת היורוליג, ומי שהצית את העסק לממדי שרפה גדולה הוא נבחרת הנוער, שזכתה בחודש שעבר במדליית זהב באליפות העולם בלטביה. בהנהגת הסנטר בן ה־19 יונאס ואלנצ'ונאס (2.10), שנבחר בדראפט האן.בי.איי השנה במקום החמישי, הנבחרת הביסה בגמר את סרביה ב־18 הפרש. שיעורי הצפייה במשחק הזה, אגב, הגיעו ל־27%. נבחרת הנוער, כן?

קצת לפני כן, במסגרת ההכנה לאליפות הנ"ל, הגיעו 5,500 צופים למשחק אימון של נבחרת הנוער נגד ארצות הברית. נגמר 75:108 לליטא, אם חשבתם אחרת. אחר כך נכחו אלפי צופים במשחק אימון בין נבחרות העתודה של שתי המדינות בעיר עם שם מקושקש. גם כאן לא טעית, זוהי ליטא - עם 72:101 מהדהד לצד הנכון.

שיא הקדחת לקראת אליפות אירופה נרשם ביום העצמאות הליטאי, ב־6 ביולי. אז יצא לדרך האירוע "כדרר למען ליטא", שטקס הפתיחה שלו שודר בטלוויזיה ונערך בהשתתפות נשיאת המדינה. קובנה נבחרה כנקודת הפתיחה למסע, שמתבסס על רעיון העברת הלפיד מיד ליד עד להדלקתו באיצטדיון בטקס

 הפתיחה של המשחקים האולימפיים. רק שבמקום לפיד, את הדרך יעשו 1,000 כדורים והמוני אנשים.

כן, אלף כדורים מוקפצים בלי הפסקה ברחבי המדינה בימים אלה ממש, בידי עשרות אלפי מכדררים שעוברים ב־60 ערים, עיירות וכפרים. באופן סמלי, את הכדור הראשון הקפיץ - בכישרון רב, אגב - ראש עיריית קובנה רימאנטאס מיקאיטיס, שקיבל מסירה מאחורי הגב מסאבוניס, נו מה. אחריו התחיל מסע הכדרור ועבר בין השאר באולם שבו זכתה ליטא באליפות אירופה לפני 72 שנה. המסע הלאומי צפוי להסתיים יומיים לפני משחק הפתיחה של ליטא מול בריטניה, כשאחד הדריבליסטים האחרונים יעביר כדור אישית לקפטן הנבחרת הליטאית כאות תמיכה מהעם.

המסקנה מכל הטירוף הזה? עם ובלי קשר לנטייה הגנטית הלא מוסברת שלהם לצליפה, בעיקר מהעונשין ומהשלוש, אין על הליטאים בכל הנוגע למשחק הרשתות והסלים. וליטא אמנם תשכן חלק מכוכבי האן.בי.איי שיגיעו לאליפות במלונות שלושה כוכבים, אבל היא תזכיר להם משהו חשוב יותר בדבר הזה שנקרא כדורסל: תשוקה.