עולמם המופלא של קרואק ובורוז

בדרך כלל, כדי לחוות כמו שצריך יצירות ספרותיות של ג'ק קרואק וויליאם בורוז, צריך לזנוח את הדרך הרגילה בה אנחנו קוראים ספרות. צריך לזנוח את כל המודלים הביקורתיים המוכרים, ולהפנים את העובדה שהשניים סיפקו חוויה ספרותית אחרת, חתרנית, אנטי אקדמית, שהפנתה עורף לרכיבים כמו עלילות קוהרנטיות, קונפליקטים, תהליכים ספרותיים וכיו"ב.

קרואק. רגע לפני שנברא "דור הביט"(צילום: איי פי)

כמו שאר הכותבים הבולטים של "דור הביט" כמו אלן גינזברג, ריצ'רארד בראוטיגן וגרגורי קורסו, הם הצליחו ליצוק את תפיסת העולם שלהם כמות שהיא, בלי תיווכים והסוואות ומניפולציות, הישר אל הטקסטים, עם הקצב הג'אזי והפואטיקה הרב-משלבית, כאילו קפצו לתוך הבריכה המוזהבת של המודרניזם ורוקנו מתוכה את כל המים.

לכן לקרוא את קרואק ובורוז ולשפוט אותם לפי כלים ומודלים ספרותיים שכיחים, יהיה עוול משווע ובעיקר - החמצה. הם כמו משהו שהוא חוץ ספרותי ופנים ספרותי באותה נשימה. כאילו הספרות של המאה ה-20 היא אוטוסטראדה ענקית בה נסעו מכוניות מופלאות, אופנועים מהירים, משאיות, טרקטורים ובעצם כל דבר ממונע, וזרם הביט, כמו אגב הסוריאליזם והדאדא, נסעו בדרך צדדית, או לחלופין, עפו מעל בכדורים פורחים.

כיום, כמעט 70 שנה אחרי, עדיין צריך לקרוא אותם כך. אסור לחפש בהם אלמנטים של אמפטיה, הזדהות מוכת חמלה עם הדמויות. הם לא "ירגשו", ולא יספקו "חוויית קריאה מטלטלת, מכמירת לב או עוכרת שלווה". כאלו יש מספיק מכוניות שנוסעות על הכביש.

בוהמה קצבית במיוחד

דווקא על רקע זה הקריאה ב"וההיפופוטמים התבשלו בתוך הבריכות שלהם" היא מפתיעה. זה ספר שהשניים כתבו ב-1945 יחדיו, בעקבות פרשת רצח שבה היה מעורב ידידם המשותף לוסיאן קאר. הם עשו זאת בשני קולות מובדלים; את קולו של ויל דניסן כותב בורוז, ואת קולו של מייק רייקו כותב קרואק. הספר מביא הוויה של חברה ניו-יורקית של אחר מלחמת העולם השנייה, חברה חסרת אחיזה, בוהמיינית, שתיינית, חיה מהיד לפה, שאמנם נמצאת יחד, אך לא מפתחת קשרים חברתיים עמוקים.

דומה שהאנשים שם אחד לשני זניחים כמו בקבוקים ריקים, והדבר שמבדיל אותה מסתם עוד חבורת בטלנים הצפויה לאבדון היא האחיזה הרופפת באמנות. הם קוראים את רמבו, ייטס ות.ס.אליוט, מבקרים מדי פעם במוזיאון ונכנסים אחת לשבוע לקולנוע, כשבדרך כמובן עוברים בכל המסעדות והפאבים הסליזיים האפשריים במנהטן. אבל מה שמפתיע בספר הזה הוא הליניאריות שלו, הקוהרנטיות שלו, העובדה שהוא דווקא כן נוסע על אותה אוטוסטראדה ספרותית מודרניסטית-מיינסטרימית, רגע לפני שהנהג מבצע פנייה חדה, רגע לפני שהמכונית מתחילה לרקוד לפי קצב "הביט", רגע לפני שהמודלים הספרותיים נזרקים מהחלון, ועולם חדש מתחיל להיברא.

עולם של קריאת תיגר, של חתרנות תרבותית, עולם של ניסיונות פואטיים בלתי פוסקים, עולם של הרס עצמי שיטתי, של סמים ושחרור מיני. עולם פלילי, מופקר וקסום. עולם חדש מופלא.

למעשה, הספר הזה הוא כנראה היצירה הכי "נגישה" ספרותית שהשניים יצרו. הוא כתוב בצורה צלולה,

פשוטה, הן מבחינה עלילתית והן מבחינה תחבירית. אין בו כמעט רמז לרוח הפואטית החדשנית שתבוא שנים אחר כך, ותגיע למיצויה המקסימלי אצל בורוז ב"ארוחה עירומה" ו"אינטרזון" בעיקר, ואצל קרואק ב"בדרכים ו"החתרנים" (למרות שבורוז בתור ויל דניסן כבר "מכין את הקרקע" בסצנה בה הגיבור מזריק לעצמו מורפיום).

זה ספר, שמבחינה פואטית, מנשבת בו דווקא איזו רוח "המינגוויית". קשה להימנע מהתחושה שמשהו שם מזכיר באווירה, במרקם, באופן ההסתכלות ובהווי החברתי המיוחד של הנפשות הפועלות את "וזרח השמש". כמו כן, הקולות הספרותיים של קרואק ובורוז איכשהו משלימים אחד את השני באורח פלא, עד שלעיתים נדמה כי אין ביניהם כל הבדל. אותה כתיבה פשוטה, אותה התעסקות טריוויאלית בפרטים, אותה דרך אפטית - מנוכרת להסתכל על העולם.

האינסטינקט הראשוני העולה כשמבינים ששני סופרים כתבו ספר אחד הוא אינסטינקט של גימיק (זה אמנם לעיתים קורה בספרות מד"ב, אך כתיבת ספר הוא כנראה החוויה האמנותית הכי אינדיבידואלית ובודדת שיש), אך מעשית אין בו שום דבר גימיקי, ואף יש תחושה כי בורוז וקרואק לקחו את הפרויקט הזה מאוד ברצינות, יותר אפילו מפרויקטים מאוחרים ומפורסמים יותר.

בנוסף, הספר הזה דווקא מראה כי קרואק ובורוז כן יכלו ללכת בדרך המיינסטרימית, היה להם את הכישרון הדרוש לכך, הם יכלו להתוות ביצירתם עולם נהיר, דמויות בעלות אפיונים ברורים ומובחנים, ואיזה ציר עלילתי. כך הם מוכיחים. הם יכלו להיות ממשיכי המינגווי ופיצג'רלד מופלאים. אך הם בחרו במודע שלא לעשות כך. וטוב שכך בחרו. הרומן הזה היה אבוד שנים רבות והתפרסם לראשונה רק ב-2008 באופן שלם, וזה אכן אירוני שדווקא כאן קרואק מוכיח שהוא אכן סופר ולא "אדם שחבר השאיל לו מכונת כתיבה", כפי שאמר עליו טרומן קפוטה.

"וההיפופוטמים התבשלו בתוך הבריכות שלהם", מאת ג'ק קרואק/ ויליאם בורוז, מאנגלית: אמיר צוקרמן, הוצאת אחוזת בית, 188 עמ'.