איך בוחרים סדנת כתיבה?
סדנת כתיבה היא מקום פגיע מאוד, ולא תמיד מי שמנחה אותה הוכשר לתפקיד. הסופר אילן שיינפלד מספר על הצנזור שלא תמיד נשאר בחוץ, על האמון והבטחון בקבוצה ועל כנות עצמית
עמוס עוז, בספרו "באור התכלת העזה," כתב משל יפה על הסופר כגלגולו של המספר הקדום, היושב מסביב מדורת השבט ומספר לקהלו את סיפוריו. המשל הזה לימד אותי הרבה, בנערותי, על עבודת הסופר. אבל בסדנאות הכתיבה שהשתתפתי בהן באותו זמן, גיליתי שפעמים רבות אתה הופך בהן לא לסופר, אלא לצלי של מדורת השבט. כי סדנאות הכתיבה מתנהלות כמין טקס צליבה, שבו מדי שבוע מועלה משתתף אחר על המוקד, נצלה בביקורת של חבריו וחברותיו, וכך גם חדל לכתוב.
בשנים הרבות שבהן אני מלמד כתיבה נתקלתי, לצערי, בנפגעי סדנאות קודמות, שהגיעו אלי בלי יכולת לכתוב. עם פחד משתק מפני הנייר או המקלדת. לעתים מדובר באנשים שכתבו מאז ילדותם. אך בשל השתתפותם בסדנת כתיבה לא טובה, והיתקלותם בביקורת לא מנוהלת נכון של חבריהם, נקלעו למחסום כתיבה ממושך וקשה.
סדנאות הכתיבה בארץ מועברות, על פי רוב, בידי סופרים וסופרות. מיעוטם הוכשרו לתפקידם, במסגרת הקורס להנחיית סדנאות של מתא"ן. רובם מלמדים כתיבה מתוך ניסיונם ככותבים, אך הם חסרים ניסיון הדרכה ויכולת ניהול קשובה של תהליכי העבודה בקבוצה.
סדנה לכתיבה היא מקום פגיע מאוד. עליה להתנהל לא כזירה קניבלית, שבה כל אחד תוקע שיניו בטקסט של רעהו, אלא כחממה, כמקום מגונן, המפתח במשתתפים קשב, אמפתיה וההכרה בשוויון ערך האדם. לכל אדם יש סיפור, לכל אדם יש סגנון וכל אדם רשאי וזכאי לבטא את עצמו בדרכו.
בית דין לכותבים
סדנה לכתיבה אינה אמורה להיות בית דין שדה לכותבים. אם היא מתנהלת כך, היא לא רק חוטאת למטרתה, אלא יוצרת בקרב משתתפיה מחסומים, שאחרי כן קשה לתקנם. לכן, כאשר אני פותח מפגש ראשון של סדנה, שעל פי רוב הוא בין זרים, אני תמיד מבקש מן המשתתפים להשאיר את הצנזור ואת המבקר הפנימי שלהם בחוץ, ומתיר להם לומר רק דברים טובים איש על יצירת רעהו. בתחילה זה נראה מלאכותי. אחרי כן מתרגלים להקשיב, לעודד ולתת ביקורת בונה.
בתוך סמסטר אחד, כל משתתפי הסדנה רוכשים אמון וביטחון ביכולתם לכתוב, ואז הדברים כבר מתנהלים אחרת לגמרי.
הסדנה לכתיבה איננה שיעור דקדוק או תחביר. היא נועדה לעודד בני אדם לכתוב טיוטה ראשונה, וללמדם את סוד השכתוב. תיקוני הלשון והעריכה הם שלבים מתקדמים בכתיבה, ואין לערבבם עם הכתיבה הראשונית, שמוטב שתהיה משחקית, מענגת, ובעיקר חופשית מביקורת ומצנזורה פנימית או חיצונית.
אם אתם נרשמים לסדנה, ונתקלים במנחה, הפותח מיד את הסדנה לדיון בכתבי המשתתפים, מבלי להציב סייגים וכללים לביקורת, הגעתם למקום הלא נכון. מקום, שיפגע בתשוקת הכתיבה שלכם ויבלום אותה. קומו ולכו משם כמה שיותר מהר. אתם רוצים לכתוב, לא להידון ברותחין. ראוי לומר לכם מתי הטקסט שלכם אינו בהיר די צורכו. לא ראוי לצלוב אתכם על סגנונכם.
תלמידה שלי, שסובלת מדיסלקציה חמורה, סיימה לא מכבר כתיבתו של ספר שלם, מותח ומרתק, המעבד במתכונת מותחן חוויית חיים קשה, שחפרה והוציאה אותה מתוכה. תלמידה אחרת השלימה ספר משפחה, אחרי שהייתה בתרדמת במשך חודשים ארוכים. לא מדובר בניסים, אלא בבני אדם, שקיבלו היתר לכתוב בדרכם ובסגנונם את סיפורם. גם אני נכשלתי, לעתים רחוקות, בבלימת כותב. אך תמיד אירע הדבר מתוך קושי הכותב לקבל את הכוונתי, ולא מתוך רוח כוללת ששרתה על הסדנה.
בכתיבה ראשונה תמיד יש תכנים גלויים, תכנים חצי גלויים ותכנים סמויים. זו דרכו של עולם.
לא ניתן לבטא הכול בכתיבה ראשונה, אלא בכתיבה חוזרת. הקסם האמיתי של הכתיבה מצוי בשכתוב. במעבר על הטקסט אחר זמן, בפיתוח הטקסט. גם גדולי הסופרים לא שמטו יצירות פאר משרוולם.
אבל עיקר כוחו של טקסט נובע מן האותנטיות הרגשית שלו. ולאותנטיות כזו, לתחושת אמת בכתיבה, אי אפשר להגיע תחת ביקורת חותכת או הקפדה על כללים נוקשים, אלא במקום שיש בו חברות ויש בו חמלה וקשב.
אין טוב ואין רע בכתיבה. לכל אדם יש את סגנונו, והוא מתפתח מכל מה שחווינו וקראנו. אם נרשה לעצמנו לכתוב, נתמיד בזה, ונהיה אמיתיים בינינו לבין עצמנו, הכתיבה תתפתח ותתגלה. ואז, מי יודע, אולי גם אתם תאחזו בידיכם בעוד כמה שנים רומן שכתבתם.
לפנייה לכתב/ת 
