טרנד: משאירים התינוק מחובר לשליה במשך ימים
הטרנד החדש בלידות טבעיות: לא חותכים את חבל הטבור, והתינוק נשאר מחובר לשליה עד שהיא מתנתקת מעצמה. הריח לא משהו, החברים והמשפחה בהלם, אבל ההורים משכנעים ב"זמנים מודרניים" ב"ידיעות אחרונות" שלתינוק זה דווקא נעים
48 שעות אחרי שמשה-ארז יצא לאוויר העולם, הוא עדיין היה מחובר בחבל הטבור לאמו טלי נפתלי .(34) מצדו השני של החבל נחה לה השליה, שמורה היטב בתוך קערת קרח. לחברים ולבני המשפחה ההמומים, שבאו לבקר והופתעו מגוש הבשר שלא הופרד מהתינוק המתוק, הסבירו טלי ובעלה יניב (35) שהחליטו ללדת לידת לוטוס ולא לחתוך את חבל הטבור מיד אחרי הלידה, כמקובל.
כתבות אחרונות על הריון ולידה:
- צילום הלידה: עלול לגרום לפוסט-טראומה לגבר?
- יש לך קעקוע על הגב התחתון? לא תקבלי אפידורל
- סירבת לניתוח קיסרי? העובר בסכנת תמותה
משה-ארז, היום בן ,4 הוא בנם השלישי של טלי, מרפאה ברפואה סינית ומטפלת בגזים אצל תינוקות, ושל יניב, מעצב עצים וסטודנט בבצלאל. השניים חוזרים בתשובה שעברו לאחרונה ממושב בר-גיורא לאלקנה, והורים לשלושה ילדים נוספים: זוהרה ,(8) זיו סיני (בת (5 והללי (בת שנה.( אחרי שתי לידות טבעיות בבתי חולים, החליטה טלי שאת הילד השלישי היא רוצה ללדת בבית, "בקצב שלי ובלי התערבות רפואית חיצונית."
היא השתתפה ביום אינטנסיבי של הכנה פיזית ללידה בניצוחו של המיילד השנוי במחלוקת ד"ר איגור צ'רקובסקי, שנהג ליילד במי הים השחור ובדיוק הגיע אז מברית-המועצות לארץ. כבר באותו לילה הייתה לה ירידת מים, ותוך שעתיים היו בביתה בעלה, מיילדת, ד"ר צ'רקובסקי ומלווים שהביא עימו.
"תוך כדי צירים, איגור סיפר לנו מה זו לידת לוטוס," משחזרת טלי. "האמת היא שלא חשבנו על זה קודם, אבל כשהוא דיבר על זה, התחברנו לעניין. הוא אמר שחשוב לא לנתק את חבל הטבור עד שהוא מפסיק לפעום, והסביר שכשהשליה נשארת מחוברת לתינוק, יש בזה משהו שלם מבחינה אנרגטית. הניתוק צריך להיות הדרגתי, וכל עוד השליה פועמת, היא משמשת מקור הזנה מעבר להנקה, אקסטרה שהתינוק מקבל בימיו הראשונים".
לא חששתם?
טלי: "כי החלטנו שאם זה לא יתאים, אז ננתק וזהו. אמרנו שנמשוך את זה כמה שאפשר."
יניב: "זמן קצר לפני הלידה שכנה שלנו ילדה בלידת לוטוס. בזמנו זה נראה לנו די הזוי, אבל כשזה הגיע אלינו, זה נראה לשנינו הכי נכון והכי טבעי."
בזמן הצירים החזקים טלי הייתה לבדה במקלחת, "ובשלב מסוים המיילדת העבירה אותי לחדר אחר וילדתי על המזרן שהוכן מראש." כל הצוות, כולל יניב, היה בחדר אחר. מיד אחרי הלידה טלי והתינוק עברו לבריכת ילדים מתנפחת בחדר הסמוך, והמיילד הפעיל את הרך הנולד בתרגילי התעמלות במים.
כעבור יומיים צמודים במיוחד, כשהמיילדת באה לבקר, טלי סיפרה לה שנשיאת השליה מתחילה להיות מסובכת, והמיילדת חתכה אותה".הרגשתי שזה מספיק לנו. הוא נולד בחורף, היה צריך להלביש אותו בכמה שכבות, וכידוע אין בגדים עם חור מיוחד שדרכו משחילים את חבל הטבור. יומיים הצלחנו להסתדר ולאלתר, אבל היה קשה להמשיך. נכון שלא יוצאים עם תינוק בימים הראשונים, אבל צריך לחתל, לטפל, להלביש, וזה די מסורבל ולא נוח. ובכל זאת, כשרואים את השליה ממשיכה לפעום ולהזין את התינוק שלך, מוכנים לזה."
"הקושי האמיתי הוא בתחזוקה," מוסיף יניב, "כי למעשה צריך לדאוג לא רק לצורכי התינוק אלא לעוד משהו חי. זה עוד כוח אנרגטי שממשיך לזרום, וצריך לטפל בו."
הבנות הגדולות לא נרתעו מהשליה המחוברת לתינוק?
"זה נראה להן נורמלי, כי הן לא מכירות משהו אחר."
טלי מציינת כי בדיעבד לא הייתה מספיק ערוכה לעניין. "מי שיודע מראש על לידת הלוטוס, מכין בדרך כלל תיק מיוחד ומפזר על השליה טיפות לבנדר ומלח גס לייבוש. זה מה שעשיתי לקראת הלידה האחרונה. אבל בפועל ילדתי בבית והתעורר ספק – לא היה ברור אם השליה יצאה בשלמותה. אז נסענו לבית החולים ושם אמרו לי: 'לא מטפלים בכם עד שמנתקים את חבל הטבור,' ופשוט חתכו."
מה הערך התזונתי של שליה?
השליה כבר מזמן שידרגה את מעמדה ונהפכה מחתיכת בשר שנפטרים ממנה מיד לאחר הלידה ליקרת ערך. יש הטוענים שערכה התזונתי גבוה במיוחד, וברשת אפשר למצוא שלל הצעות למתכונים שהיא המרכיב העיקרי בהם. יש גם מי שנשבעים בסגולות הריפוי שלה ובאיכויותיה הקוסמטיות. ויש גם כאלה שסתם מתקשים להיפרד ממנה אחרי תשעה חודשים ומשקיעים בקבורה מכובדת בחצר.
טרנד לידת הלוטוס, שבו לא חותכים את חבל הטבור והשליה אחרי הלידה, אלא משאירים אותם מחוברים לתינוק עד שהם מתנתקים באופן טבעי או עד שנמאס להורים לחכות, הוא תופעה חריגה, אך היא הולכת וצוברת תאוצה בארץ ובעולם.
את שמה קיבלה לידת הלוטוס מהיולדת הקליפורנית קלייר לוטוס דיי, שבשנות ה-70 ביקשה מהרופא המיילד שלה לא לנתק את חבל הטבור לאחר הלידה. אחת מחסידות העניין היא שרה באקלי מאוסטרליה, אם לארבעה ילדים בני ,20-10 ששלושה מהם נולדו בלידת לוטוס. כמו נושאות שליה אחרות, באקלי משוכנעת שללידת הלוטוס יש יתרונות בריאותיים עצומים, הן לתינוק והן ליולדת.
"התינוק מקבל תוספת של הדם שלו עצמו, העשיר בברזל, בכדוריות דם אדומות, בתאי גזע ובשאר חומרים מזינים שיעזרו לגדילה שלו בשנתו הראשונה," היא כותבת באתר שלה .(sarahbuckley.com) "זאת התחלה אידיאלית לחיים, כי זה גורם לכולם להאט את הקצב. אי-אפשר לקחת תינוק לוטוס ולצאת איתו לשופינג.
"זואי, הבת השנייה שלנו, נולדה בבית. השליה שלה הייתה אליפטית והתאימה בדיוק לתיק שתפרתי במיוחד בשבילה. זמן קצר אחרי הלידה עטפנו את השליה במפית בד והכנסנו לתיק שאותו הצמדנו לזואי באמצעות צעיף שעטף את שתיהן. פעם ב24- שעות טיפלנו בשליה, ייבשנו אותה בטפיחות קלות ושמנו עליה שכבה נדיבה של מלח וטיפות של שמן לבנדר. אמה, שהייתה אז בת שנתיים, שמחה מאוד להיות מעורבת בטיפול באחותה.
"חבל הטבור של זואי התייבש והפך דק ופריך. גם השליה הצטמקה בגלל המלח והתחילה להדיף ריח בשרי שעורר סקרנות עצומה אצל החתול שלנו! ביום השישי חבל הטבור נשר באופן טבעי. את השליה קברנו מתחת לעץ המנדרינות כשזואי הייתה בת שנה. כשעברנו דירה, חברתנו אנני הוציאה את השליה והעבירה אותה לעציץ. לימים, היא סיפרה לנו שהמנדרינות מהעץ שבחצר היו המתוקות ביותר שהיא טעמה מעודה."
"הדם נשפך לשווא"
אלא שבעולם המערבי עדיין לא ממש מתרשמים מחוויות כאלה. "בבתי החולים מנתקים את חבל הטבור סמוך להולדת התינוק," מסבירה רותי קרני-הורוביץ ,(44) מנהלת בית הספר אמנות הלידה להכשרת דולות ומדריכות להכנה ללידה וראש ארגון הגג של מקצועות הליווי וההדרכה הסאב-לידתיים. "הרפואה אינה רואה טעם בהשארת התינוק מחובר לשליה ומעוניינת לפנות את חדר הלידה במהירות. לפי הפרוטוקולים, תינוקות נשארים מחוברים בין 20 שניות לשלוש דקות."
הבעיה המרכזית בניתוק המוקדם של חבל הטבור, לדבריה, היא בכך שחלק נכבד מהדם של היילוד נמצא בשליה ואינו מגיע אליו. "בגלל הניתוק, הדם נשפך ברוב המקרים לשווא, למרות שהוא יכול להגיע לעד 30 אחוז מנפח דמו הכולל של היילוד. לקיחת דם טבורי, למשל, כוללת 100 מ"ל דם הזורם מן השליה."
קרני-הורוביץ מסבירה שדווקא ברגעיו הראשונים, כשהתינוק זקוק במיוחד לסיוע נשימתי ולדם המחומצן של השליה, מבוצע הניתוק באופן מיידי. "אני יכולה רק לדמיין את תחושת המחנק, הבהלה וחוסר האונים שיילוד חש במצב כזה. לא זו בלבד שהוא עשה מעבר כל-כך עצום מעולם המים החמימים והמגוננים אל עולם האוויר הקר, הרי שהוא צריך לעבור לנשימה עצמונית באמצעות הריאות. השינוי הזה חד ודרמטי, בעל פוטנציאל טראומטי, והחיבור לשליה המספקת עדיין דם חם ועשיר בחמצן עשוי לרכך את המעבר ולאפשר את ההסתגלות. הרעיון בלידת לוטוס הוא שהשליה וחבל הטבור הם חלק מן התינוק, מה שנכון מכל היבט – אנטומי ואחר."
כשלא מנתקים את חבל הטבור, מוסיפה קרני-הורוביץ, הוא ממשיך לפעום עד שלוש שעות אחרי הלידה. "החבל יוצא מתעלת הלידה עטוף בשכבת ג'ל שקופה שנקראת ג'ל וורטון," היא מסבירה. "אחרי הלידה הג'ל מתייבש במהירות, וחבל הטבור והשליה מתחילים לעבור תהליך של נמק. כלי הדם מצטמצמים, זרימת הדם נפסקת בהדרגה, ובתוך 12-3 ימים בממוצע החבל הופך שברירי עד שהוא ניתק מהטבור. האזור המנותק הופך לגדם, שנושר תוך ימים ספורים עד חודש. השליה עוברת תהליך של פירוק, ולכן מדיפה ריח חזק של דם שהיא עשירה בו."
לא נשמע נעים במיוחד.
"כדי למנוע את הריח הדומיננטי אפשר לפזר על השליה מלח גס ולטפטף עליה שמן אתרי, עדיף מלבנדר."
ומה בדיוק עושים עם השליה ועם חבל הטבור בזמן שהם מתייבשים?
"אפשר לאחסן אותם בכל מיני התקנים: בשעות שאחרי הלידה אפשר להשרות בקערית מים שמונחת סמוך ליילוד. אחרכך כדאי לפזר על השליה גרגירי מלח גס ולעטוף בשקיק בד נקי המתאים לגודלה. אפשר לתפור מראש שק קטיפה עגול בקוטר של כ25- ס"מ, שיהיה נוח לתפעול."
איך רוחצים את התינוק?
"משאירים את השליה מחוץ לאמבטיה, בתוך קערה או תיק משלה."
ההתעסקות הזו במקביל לטיפול בתינוק חדש נשמעת די מעיקה.
"נכון שלידת לוטוס עשויה להישמע כמטלה מסורבלת, אבל המציאות מלמדת שהעסק פשוט ביותר. ממילא היילוד החדש נמצא בחיק אמו או ישן רוב הזמן. צריך לזכור שהחבל נעשה דק ויבש ומקבל בהדרגה את צורת הגוף שאליו הוא צמוד. החבל בולט מעט מחוץ לבגד, אך ממילא אזור הטבור נגיש לפתח כלשהו של הבגד הקלאסי לתינוק שהוא חולצת מעטפת."
קרני-הורוביץ נשואה לד"ר רוני הורוביץ שעוסק בשיווק באינטרנט, ואמא של ערן (16) וקשת .(9) היא מגדירה את לידתה השנייה כ"מיני-לידת לוטוס שלא מדעת" - קשת נשארה מחוברת לחבל הטבור ולשליה כשעה לאחר הלידה, לבקשת האם. "תיכננתי ללדת עם מיילדת, אך לשמחתי התהליך התפתח כל-כך מהר שהזעקתי אותה מאוחר מדי, וזכיתי בחוויה נפלאה שהשהיית הניתוק של חבל הטבור הייתה חלק ממנה.
"את השליה עטפתי היטב בשקית ובסדין קטן ושמרתי במקרר במשך כתשע שנים, בלי כוונה לעשות איתה משהו. למעשה, נפרדנו ממנה לפני כמה חודשים באופן מקרי ביותר: החלפנו מקרר, ובלחץ המובילים להעביר את הקפואים שלא רציתי שיופשרו, זרקתי אותה בטעות לפח. זה היה משעשע לחיות עם שליה בפריזר. בעלי והבן הבכור ידעו שיש שם 'את הדבר הזה,' ולא נגעו. אני, לעומת זאת, פתחתי את המארז כשקשת הייתה בת 7 וביקשה לראות."
היא לא הזדעזעה?
"אנחנו חיים ונושמים בבית את נושא הלידות ורואים ביוטיוב סרטי לידה. כשקשת הייתה בת שנה, היא כבר שיחקה עם הדגם שיש לי לצורכי עבודה, בובת תינוק שמחובר בחבל הטבור לשליה. כך שמראה של שליה אמיתית לא ממש ריגש אותה".
לחתוך איבר חי
בעמוד הפייסבוק של המיילדת ליהי עמיצורלובל ,(38) לצד תצלומים של בתה התינוקת מתרגלת יוגה במים, מוצגים לראווה גם תצלומי שליה שזה עתה נותקה. "מדובר בשליה מאחת הלידות שבהן השתתפתי כמיילדת בית," היא מספרת, "והיא מיוחדת מאוד כי היא בנויה ממעין שני לבבות."
עמיצור-לובל מתגוררת במצפה גיתה שבגליל, עם בעלה עדי העוסק בגינון וחמשת ילדיהם: איתי ,(15) מאיה ,(10) אביתר ,(7) אוריה (3) ואחינעם (שנה.( ברזומה שלה יש אלפי לידות בבתי חולים ומאות לידות ביתיות. "רוב היולדות שבוחרות ללדת בבית אינן ממהרות לנתק את חבל הטבור עד שהשליה יוצאת החוצה, ומשאירות אותה מחוברת לתינוק לפחות בשעתיים-שלוש הראשונות," היא טוענת. "כשתינוק מונח על אמו ויונק, יש שיווי משקל הורמונלי יחיד ומיוחד ביניהם. מדובר בשעה שלא חוזרת לעולם, ולכן מנסים לא להפריע לזה.
"כמו שבלידה טבעית אנחנו מקפידים שתהיה כמה שפחות התערבות במהלך הלידה, כך גם בשעות הראשונות שלאחר מכן, אז השליה מונחת בקערה לצד היילוד. חיתוך מוקדם של חבל הטבור הוא כמו חיתוך של איבר חי. לאחרונה יצא מחקר שלפיו אם לא מתערבים ביציאה של השליה, יש פחות סיבוכים כמו שליות שלא נפרדות, ובנוסף התינוק מקבל כמות נוספת משמעותית של דם שחשובה לו להמשך חייו."
בשתי הלידות הראשונות שלה היא עוד לא חשבה על העניין, בלידה השלישית היא הסתפקה בשעתיים של חיבור, אבל בלידה הרביעית של אוריה היא לא מיהרה לחתוך. "נראה לי טבעי שהשליה, מקור להזנה ולאהבה, תעבור תהליך איטי של קמילה ולא חיתוך כירורגי פתאומי. רציתי לתת הזדמנות לזרימה של הדם לתינוק דרך חבל הטבור. מעבר לזה, יש אנרגיות טובות שעוברות מהשליה, וחשבתי שכדאי לתת למהלכים הטבעיים לעשות את שלהם ולחכות שחבל הטבור יתייבש לבד. כבוד למהלך הטבעי דורש תמיד סבלנות, אך בסופו של דבר משתלם. אחרי 24 שעות ניתקתי את החבל בעצמי במספריים סטריליים. זה הספיק לי."
מה עבר עליכם ב24- שעות הללו?
"השקעתי כמה שיותר בהנקה והיה לי נוח כי היינו בנחת בבית - אני, התינוק והשליה, בלי מטלות ובלי מחויבויות. התארגנתי לזה מראש והכנתי צידנית קטנטונת שנוח להסתובב איתה, הכנסתי לתוכה קרח וכך היא חיכתה לשליה. יילדתי את עצמי, והכל היה בשליטה מלאה. זה נשמע מסובך, אבל לא לשכוח שתינוק לא הולך לשום מקום.
"כשזה התחיל להכביד קצת על הניידות בבית ניתקתי, הנחתי את השליה בקופסת פלסטיק ושמרתי בפריזר. עם כל הילדים עשינו את זה – הקפאנו עד שהתפנינו מעט, ואז קברנו את השליה באדמה ונטענו עץ, כמו שקוברים כל מה שעבר זמנו. השליה חזרה בכבוד רב אל אמא אדמה. אגב, השליה של אחינעם נמצאת כרגע בפריזר, עדיין לא קברנו אותה. היינו עסוקים מדי ולא החלטנו איזה עץ הכי מתאים".
מה הרופאה חושבת?
"אמנם בספרות המקצועית יש תמיכה בניתוק מאוחר של חבל הטבור," אומרת ד"ר אגי גולן, מומחית בנאונטולוגיה (רפואת היילוד) מהמרכז הרפואי סורוקה, "אבל לא מדובר בכמה שעות אלא בכמה דקות. זו בעצם המתנה להפסקת הפעימות בתוך חבל הטבור, המבשרת מעבר ממחזור הדם העוברי למחזור הדם של היילוד. ניתוק לפני כן גורם לשינויים פתאומיים שאינם לטובת התינוק. יתרון נוסף של ההשהיה הוא הגדלת מאגרי הברזל של התינוק בעזרת זרימת דם נוסף, מה שנמנע בזמן ניתוק מוקדם. היתרון הרפואי של ההשהיה הזו הוכח בקרב יילודים באפריקה, שם יש בעיה קשה של חוסר דם וברזל."
אבל אין להסיק מכך שהיא תומכת בלידות לוטוס. "ניתוק מאוחר ללא הבנת התהליכים המורכבים סביב הלידה עלול להיות מסוכן וליצור מצבים כמו עיכוב בטיפול ביילוד שזקוק לכך או אי-שמירה על טמפרטורת גופו," היא מזהירה. "כיום בבתי החולים מקובל לנקוט בניתוק מאוחר אצל פגים בלבד. ביילודים בשלים לא הוכח מדעית יתרון לניתוק המאוחר, וכאמור אף גורם רפואי לא מדבר על חיתוך לאחר שעות או ימים."
האם התינוק מרגיש את החיתוך?
"אין עצבים בחבל הטבור כך שהחיתוך לא מכאיב, ממש כמו שגזירת שיער אינה מכאיבה".
ולמזכרת: הדפס שליה
מתקשים להיפרד מהשליה אך לא רוצים להיתקע איתה בפריזר? המיילדת הביתית הילה לב-רן מציעה שתכינו הדפס שלה למזכרת. "כשראיתי לראשונה מיילדת ביתית מכינה ליולדת הדפס שליה, ליבי נחמץ," משתפת לב-רן, רכזת קורס להכשרת דולות בביה"ס אמנות הלידה. "חשבתי על כל האמהות שהאפשרות הזו נמנעת מהן כי הן ילדו בבית-חולים. בעיניי השליה המודפסת היא דרך לשוב לזיכרון הגופני והרוחני של ביטחון בחיינו."
לטובת מי שמרגישים צורך בהנצחה כזאת, לב-רן הכינה סרטון הדרכה מפורט, אליו ניתן להגיע אם מחפשים ביוטיוב 'הדפס שליה.' "רצוי להדפיס סמוך ללידה," אומרת לב-רן",אבל אפשר להקפיא את השליה בתוך שתי שקיות ניילון, להפשיר ולהדפיס מאוחר יותר".
מה צריך מלבד תעוזה? קרטוני ביצוע או בריסטול עבה, נייר סופג, קערה, כפפות גומי וספריי פיקסטיב לקיבוע הצבע.
לפנייה לכתב/ת 
