דייט ראשון: מי משלם על מי?
דויד ועינב מתגעגעים לימי המחוות הרומנטיות של פעם. עינב טוענת שהגבר צריך לשלם על הדייט הראשון, מאחר ורק כך היא תדע שהוא מגיע לקשר נקי מתסביכי עבר. לדויד אין בעיה לשלם, כל עוד הוא מעוניין בבחורה
היא: תשלם עליי ותכבד אותי. זה לא סותר
בוא נדבר על כסף, אבל על אמת. בלי כינויי גנאי ובלי דעות קדומות. אני צריכה שתרצה לשלם עליי. הנה, אמרתי את זה בגלוי, בקול, קבל עם ועדה. אבל את זה אתה כבר יודע. השאלה המרכזית היא למה אני צריכה את זה?
עוד בנושא כסף בערוץ יחסים:
לפני שאסביר את סיבותיי שלי, הרשה לי להוציא מהמשוואה נשים שמנצלות את זה, כי על אף שאני יודעת שהן קיימות, הן לא מהוות את הרוב. ברשותך אוציא גם את אותן פמיניסטיות מושבעות שרואות באקט הזה עלבון.
אוקיי, נותרנו עם הצורך של הקול השפוי והרגיל באקט. חשוב לי שתבין שזה לא מגיע מהמקום שאני חושבת שאתה צריך לשלם כדי לזכות בתשומת הלב שלי. חשוב לי גם שתבין שאני לא חושבת שאתה צריך לפזר עלי כספים. בסופו של דבר אנחנו מדברים פה על סכום כולל של כ-20 שקלים לקפה/בירה, לא על ארוחת לובסטרים במול ים. חשוב לי גם שתבין שאני לא מצפה שתציע לי מימון. אני עובדת למחייתי ומכלכלת עצמי ברצון. ובכל זאת, רוצה לדעת למה זה כן חשוב לי?
נתחיל במובן מאליו. נדיבות היא תכונה מושכת, לא רק בבן זוג פוטנציאלי, אלא באנשים בכלל. וזו נקודת זכות ענקית שמעידה עליך כאדם. נמשיך בזה שאני צריכה ואוהבת להרגיש מחוזרת. גם בטבע על מנת לזכות בתשומת ליבה של הנקבה – רואים תמיד את הזכר מחזר ומתאמץ.
בעבר הלא רחוק תהליך החיזור היה חלק אינטגרלי ומובן מאליו. הוא כלל גינונים רומנטיים כמו איסוף של האישה מהבית, הבאת פרחים, פתיחת דלתות, הזמנה למסעדה, הזזת כסא וליווי עד הבית. לצערי, ימי התום, הרוך והמחוות הקטנות התפוגגו או שמא התאיידו להם באוויר, עד שלמעשה לא נשאר דבר שיעיד כי הגבר מעוניין ביותר מידידות או מזיון לילי חסר משמעות. מאחר ושתי המטרות הללו לא מצריכות ממך, כגבר, כל מאמץ, האקט האבירי היחיד שבאמת מעיד שאתה מעוניין בי הוא לשלם עלי בסוף הדייט.
גבר שלא מציע לשלם נתפס בעיני כגבר פגוע, שמרגיש מנוצל על ידי נשים, אחד כזה שמפחד להרגיש פראייר. יותר מזה: גבר שלא מציע לשלם עלי מצטייר כגבר כבוי שסוחב עמו משקעים מהעבר שעלולים להשפיע לרעה על הקשר בינינו כבר מהתחלה.
לגבר כזה ייקח זמן רב לבטוח בי, הוא לא יקפוץ עם הראש אל תוך מערכת היחסים. כשאני בוחנת את זה באופן הזה, אני לא בטוחה שבאמת בא לי להתחיל עם אדם כזה מערכת יחסים שמראשיתה מתחילה ברגל שמאל.
הוא: אין לי בעיה לחזר. את צריכה לרצות להיות מחוזרת
אני מתקשה להסביר כמה משמעותית המחווה הזו מבלי להפריד אותה מהמון מחוות שנעלמו מעולם החיזור המרגש. לא נשאר כלום מההתרגשות של הפגישה הראשונה. אנחנו מתייחסים למעמד הזה כטרחה נוראית ואנו מגיעים לשם רק כדי להוכיח לעצמנו שניסינו ושזה לא זה. אקט התשלום הפך להיות חלק מהנטל הלא הכרחי והמזויף הזה שנקרא דייט ראשון. אני לא באמת מרשים אותך, את לא באמת עושה לי את זה, וכל עוד לא ייצא מזה סטוץ – אז חבל על המאמץ.
אנחנו כל כך עסוקים בלא להיפגע שאנחנו מנסים לעשות הכול בכדי להרשים את הצד השני מראש, ולהוכיח לשני שאנחנו לא באמת נתרגש אם הוא לא ירצה בנו, גם אם לא נקבעה לכך החלטה בפועל.
העניין הוא שעליי מוטלת האחריות להרגיע, למרות שאני בעצמי מסוקרן, קצת חושש וקצת לא בטריטוריה הבטוחה שלי, כשאני יודע שאת יכולה לקום בסוף (או באמצע) הערב עם פרצוף עגום ולא מרוצה ממני. פתאום האקט של התשלום בדייט הראשון הפך להיות אמירה: אם אני מעוניין, עם ובלי קשר לסקס (אין אצלנו באמת הפרדה), אז אני אשלם. אני מוציא מהמשוואה הזו גברים שמפחדים לאכזב נשים באשר הן ונותרים עם מיליון ידידות שהם מאוהבים בהן בסתר. אם אני לא מעוניין בך, אני פשוט אציע שנתחלק.
אני יודע שהמבחן מוטל עליי בדייט הראשון בכל דבר: החל מהגילוח, החולצה והמכנס שבחרתי (שלא נדבר על הנעליים או הכפכפים), ועד למקום שבו נבחר את הדייט והתשלום עליו. זה מאד מלחיץ לעשות כל טעות אפשרית, כשאני כבר מתאר בראשי את המשפטים שתריצי עם החברות שלך על קצב הדיבור והמידע שנידבתי מעצמי.
אני עדיין כאן בכדי להרשים, גם כשאני עושה פוזה של לא אכפת לי. עם זאת, התשלום על הדייט נותר מיותר לחלוטין כשהוא בא במנותק ממחוות אחרות. בתור רומנטיקן חסר תקנה וג'נטלמן ארכאי, אני עדיין מתקשה לראות את עצמי במערכת יחסים שבה המחוות שאני עושה מתקבלות בברכה.
הציניות השתלטה על כל חלקה קטנה, ואין מחווה גברית שלא זכתה לקיתונות של זלזול בכל סרט בנות וסדרה על נשים מתקדמות, עד שנותרתי מבולבל: האם באמת הכול קם ונופל על המחווה האחרונה בעולם הדייטינג – התשלום? האם באמת אנחנו, כבני אדם שטוענים ללא הרף שהם מחפשים אהבה, נשארנו רק על הושטת היד לארנק – כמצילה האחרונה לעולם רומנטי גווע?
אני רוצה להוציא את הארנק, גם אם אין לי גרוש על התחת (ואז תרחמי על הפוזה של האמן ותציעי מהפעם הבאה לשלם או להתחלק). אני רוצה לפתוח לך את הדלת של האוטו, גם אם זה אומר שתחכי עוד שנייה לעיניהם המשתאות של עוברי הרחוב. אני רוצה לפתוח לך את דלת הכניסה. אני רוצה לשלוח לך זרי פרחים מסיבות שטותיות שלא מעידות על כך שפיתחתי מצפון על בגידה. אני רוצה לחזר ולהרגיש גבר! האם את מוכנה להוריד את כלי המלחמה, ולהיות קצת אישה?
- אז מה דעתכם? מי צריך לשלם על מי? ספרו לנו בפייסבוק המחודש
של ערוץ יחסים
* דוד אלהרר-ברוש הוא יועץ תוכן ושיווק, מנהל האתר סיפורים מקוונים
* עינב דרומי היא שף-קונדיטור תל אביבית
לפנייה לכתב/ת 
