כמה חבל, יוסי: המורשת של יוסי אלפנט

ב-6 לספטמבר 1991 הוא הלך מאיתנו. רוקר בדם, רזה כמו מקל, סוחב התמכרויות קשות לסמים, מחובר בכל נימיו לדיסטורשן, נפרד מהחיים באמצע הופעה ב"לוגוס". אלוהים, אפילו התסריטאי הקלישאתי ביותר היה מתקשה לייצר צירוף נסיבות כזה, שלא לדבר על עורכי התרבות במקומונים התל אביביים, ששיוועו שנים למיתוס רוקנ'רול ישראלי אמיתי. כמו ג'ופלין. כמו מוריסון. כמו קוביין, שהלך שלוש שנים אחריו. איזה יופי. סוף סוף גם לנו יש מישהו שהעדיף להישרף מהר מלדעוך לאט (נגיד).

עוד באותו נושא:

• אהוד בנאי וברי סחרוף בערב לזכר יוסי אלפנט
• ז'אן ז'ק גולדברג על יוסי אלפנט
  

היום, 20 שנה אחרי, יוסי אלפנט הוא כבר מותג. מיתוס נצחי במונחי תרבות ישראלית. נכון, לרוב המכריע של הישראלים אין שמץ של מושג במי מדובר, אבל אלפי אנשים באזור שקובע לוחשים את שמו ביראת כבוד. והשאלה היא מה באמת הפך את אלפנט לגיבור תרבות. עד כמה זו תוצאה של היקף העבודות, ההשפעה והכישרון שלו, ועד כמה מדובר באהדה שלה זוכה כל מוזיקאי שמת לפני זמנו, ובכמיהה של חובבי הרוק הישראלי לסמלים. התשובה נמצאת - בניגוד לחיים על הקצה של אלפנט - איפשהו באמצע.

יוסי אלפנט עם אהוד בנאי. הוביל אותו לצליל המחושמל(צילום רפרודוקציה: שאול גולן)

בואו ננסה לבחון עובדות: השנים המרכזיות שבהן אלפנט פעל היו בין 1986 ל-1991. בדיוק פרק הזמן שבו הרוק הישראלי זכה לתחייה מפעימה, שהגיעה לשיאה רגע אחרי מותו של אלפנט. האמנים המרכזיים שהיו אחראים לרנסנס הזה היו פורטיסחרוף, אהוד בנאי והחברים של נטשה. עם פורטיס וסחרוף היו לאלפנט קשרי חברות יותר משיתופי פעולה מקצועיים (למרות שגם תרם גיטרות אצלם, וברי ניגן באלבום הסולו שלו שיצא רק אחרי מותו. שלא לדבר, כמובן, על "כמה יוסי", שהעצים את המיתוס).

לחברים של נטשה הוא הפיק מוזיקלית את אלבומם המצליח ביותר, "שינויים בהרגלי הצריחה". לאהוד בנאי הייתה לו התרומה המשמעותית ביותר: אלפנט היה זה ש"לכלך" את בנאי והוביל אותו לצליל המחושמל של הפליטים (שאת אלבומם הוא הפיק) ושל "מאמי". אצל בנאי אלפנט גם התבלט כגיטריסט, בייחוד תודות לקריאה "רוץ אלפנט" המיתולוגי של "עיר מקלט".

יוסי אלפנט. אוהבים לזכור את הצד הפרונטלי, השטחי, המגניב(צילום רפרודוקציה: שאול גולן)

והיו גם ההרכבים שלו. להקה רטורית, למה פיל, האחים המכוערים. כולם, אמנם, הפכו למיתוסים אחרי מותו, אבל עם כל הכבוד - ויש טונות של כבוד - לא התקרבו אפילו לדרגת חשיבותם של הפרויקטים שמניתי קודם (למרות שאפשר אולי לטעון, שבזכות שוליים אמיצים כמו אלפנט, יוצרים כמו פורטיס וסחרוף או הנטאשות אזרו את האומץ לעשות פה רוקנ'רול).

אף אחד מההרכבים של אלפנט לא הוציא אלבום אולפן שלם, והוא עצמו לא שחרר אלבום כסולן (הוא הספיק להקליט דמו של "אלפנט", שיצא אחרי מותו). למרות המיתוס, שהביא גם לאלבום אוסף כפול ומיוחצן כדבעי שיצא בשנת 1996, שירים שאלפנט ביצע בעצמו כמעט לא נכנסו פה לקאנון, למעט אולי "איך כש..." ו"סדר יום".

סדר יום הפוך

אז מה אני אומר, בעצם? שאלפנט הפך בצדק מוחלט לגיבור תרבות ישראלי, אבל מהסיבות הלא נכונות. עיקר חשיבותו והשפעתו היו דווקא מאחורי הקלעים. כמפיק מוזיקלי, כמנטור, כמקור השראה. אבל אנחנו אוהבים לאהוב אותו דווקא בגלל הצד הפרונטלי. השטחי. וגם השקרי. הצד של הג'אנקי הרזה, עם הלוק המגניב ומשאלת המוות.

וזה גם מה שהופך את המוות הזה לעצוב ומיותר כל כך (בהנחה שהוא נגרם לא רק מבעיות

 הלב של אלפנט, אלא מהשילוב שלהן עם צריכת הסמים). תקשיבו שוב ל"שינויים בהרגלי הצריחה", שבו אלפנט הפתיע דווקא בפן של רגישות ויופי, כמעט עדנה, ותוכלו רק לדמיין אילו יצירות רוק מופלאות הפסדנו, רק כי יוסי אלפנט כבר לא ניצב מאחורי הקונסולה. ושכל המיתוסים המטופשים והכמעט סגידה ל"מועדון ה-27" יילכו כולם להזדיין.