כוח לעשות עבודה שאיש מאיתנו לא רוצה לעשות

פרולוג

"יש לי שני סיפורים", פתחה גי'נה (השמות בדויים, האנשים אמיתיים) את המפגש. "אחד אמת ואחד שקר. אתם צריכים לנחש. סיפור אחד הוא שהיום בבוקר זהבה חיבקה אותי והסיפור השני שהיום יש לי יומולדת". עד כמה שיומולדת הוא יום מיוחד ושמח, בחרנו כולנו, גם חברי הקבוצה וגם אני כמנחה, בסיפור הראשון. כל כך רצינו שסוף סוף, ג'ינה תקבל חיבוק מהמטופלת שלה שנוהגת למשוך בשערותיה, לצבוט אותה ולעיתים לקלל.

עם דמעה בזוווית העין, בחיוך ביישני, היא אמרה "היום יש לי יומולדת, אני בת 43". כולנו פצחנו בשירת"Happy Birthday" ובפנים משהו נצבט. המשכנו את המפגש במשחק, לומדים על החלומות, התקוות וההתמודדויות השונות של חברי הקבוצה, מהגרי עבודה הסועדים קשישים.

שמי רוני, השנה סיימתי את לימודי התואר השני בהנחיית קבוצות בשילוב אומנויות באוניברסיטת לזלי. בתהליך הלימודים אחת המחוייבויות היא להנחות קבוצה תהליכית במשך כשלושה חודשים. תוך כדי חיפוש קבוצה מצאתי עצמי מרימה את הטלפון ומתקשרת למספר שישב בזיכרון הטלפון והנשמה, במשך חמש שנים.

בלימודי התואר הראשון, בהתנסותי הראשונה בהנחיית קבוצות, הנחיתי קבוצה במרכז יום לקשיש בפרדס חנה. היה מאתגר, מעניין ומלמד ובעיקר במרחב מאפשר ונעים. כשסימתי את ההתנסות, לא חשבתי שאמצא את דרכי חזרה אך באותו רגע, כשדפדפתי בזיכרון הטלפון משהו בגוף החזיר את התחושה הנעימה, את האמונה באנשים, את החום והחמלה שחוויתי במקום זה אז.

קול מוכר ענה, ובלי לתכנן מראש אמרתי למנהלת המרכז - "אני רוצה לשאול שאלה ולהציג הצעה: להנחות קבוצה של העובדים הזרים שמטפלים בקשישים אצלכם במרכז". נשמתי עמוק והכנתי עצמי לתשובה שלילית, הרי זה לא פשוט כמו לאסוף קבוצת קשישים לשעה וחצי בשבוע. אלו אנשים שצריכים להיות פנויים לכל צורך שיש למטופל שלהם. איך יוכלו באמצע היום להשאיר אותו לבד לשעה וחצי? חוץ מזה, אולי לא המרכז הוא הכתובת, הרי לא הם המעסיקים של המטפלים אלא המשפחות. ומה בכלל מטרתה של קבוצה כזו ומה יהיו השלכותיה?

לשמחתי היתה התעניינות ופתיחות להצעה ואחרי מחשבה משותפת עם הצוות המקצועי של המרכז, הוזמנתי לפגישה העובדת הסוציאלית ויחד הגדרנו את מטרות הקבוצה וחשבנו איך נציג את הקבוצה למשפחות המעסיקות, לקשישים ולמטפלים עצמם.

בשעה טובה יצאנו לדרך עם מספר יפה של משתתפים. ישבתי בפגישה הראשונה מול עיניים סקרניות ולא ידעתי באיזו שפה להתחיל לדבר. ישבו מולי גברים ונשים מהפיליפינים, הודו, סרי לנקה, מולדובה ונפאל. חלקם בארץ כבר מספר שנים והעברית בפיהם זורמת, אחרים נמצאים פה זמן מועט מאוד ובעלי אנגלית רצוצה ומבטא שקשה להבין. מגדל בבל שיכול ליפול או להבנות גבוה. האחריות היא עלי - שלא יפול. הפנטזיה - שיגדל לגובה.

סמנטיקה

את תחילת הדרך עשיתי בשתי השפות, מתרגמת לפה ולשם ועם הזמן מעבירה את האחריות למשתתפים. מפגש אחרי מפגש החלה להתהוות קבוצה. הספרים והתיאוריות, המחקרים והאקדמיה, לא יכלו להעביר עבורי את הכוח המופלא שנוצר בין האנשים, באנשים עצמם ובי. הם הפכו עבורי מ"עובדים זרים" ל"מהגרי עבודה", ומ"מהגרי עבודה" ל"מטפלים". הבנתי אותם אחרת, הם הפכו לאנשים מוכרים וקרובים ולא להגדרה חברתית קרה.

מטרת הקבוצה היתה לאפשר למטפלים לעבד את חוויית הטיפול כדי שיוכלו להיות טובים יותר למטופליהם ולעצמם. מטרה שאפתנית מידי ואני לא יודעת אם יש לי את היכולת להעריך אם המטרה הושגה או לא. כל שביכולתי הוא להסתכל על התהליך שאנשים אלו עברו כקבוצה וכפרטים.

על מערכת היחסים המיוחדת בין המטפל לקשיש המטופל(צילום: דודו אזולאי)

התמות של הקבוצה נעו על הרצף שבין עצב לאהבה ובין פחד לתקווה. כל אחד מהרגשות עוצמתי ונוכח במפגשים, מתייחס לחוויה האישית של האדם הנמצא רחוק מעולמו המוכר וממשפחתו וילדיו, מתייחס לקבוצה ולקיומה ומתייחס בעיקר למערכת היחסים עם הקשיש המטופל.

השפה היתה לחלק חשוב בדינמיקה הקבוצתית ושיקפה לא אחת את המורכבות שבתקשורת בין מטפל למטופל. איך מעבירים לאדם חולה אלצהיימר מסרים של איכפתיות וחמלה? איך משתפים אדם חולה בשמחות ואהבה? איך מביעים דאגה לזולת והפחד שיקרה לו דבר מה? והכל בלי שפה, עם קודים של תרבות אחרת, עם לא מעט בלבול ואי הבנה.

יש תחושה של זהירות רבה בקבוצה. החשש מהמערכת שהביאה אותם לארץ ומה יקרה אם יביעו רגשות שליליים, גורמים לשיח להיות מאוד מאופק. נטשה מקפידה לומר כל הזמן "הכל בסדר, אנחנו כולם בסדר גמור אין בעיות הכל טוב", שחס וחלילה לא יחשבו שקשה לה. היא שומרת על האנשים בקבוצה שלא יביעו מורת רוח או אי שביעות רצון ומזהירה אותם כל הזמן "אל תתלוננו. זה מה שיש והכל בסדר".

היא אומרת והעיניים שלה מדברות פחד, הידיים מחזיקות את התיק בעוצמה מלבינת מפרקים, הגוף נוקשה. משהו מאוד מאוד לא בסדר. אבל אסור להתלונן. אני שואלת אותה מה היא אוהבת בעבודה שלה פה והיא אומרת לי בפנים מוארות "את עליזה. היא מטופלת מאוד טובה. אישה נחמדה וחכמה, אבל חולה מאוד, זה עצוב שהיא חולה. עצוב לי אבל אני אוהבת אותה כמו אמא".

השיחה מתרחבת לשאר הקבוצה וג'יימס מוסיף ש"זה עניין של בחירה. אתה יכול שיהיה לך מטופל מאוד קשה שכועס עליך, בגלל המחלה, ואתה מחליט איך לקחת את זה. או שאתה מחליט שקשה ואי אפשר יותר ומבקש לעזוב או שאתה יכול לסבול את זה כי זאת העבודה". בסוף המפגש נטשה אומרת שוב "הכל בסדר גם כשקשה. מותר שיהיה קשה, זו עבודה קשה. כשאני אומרת שהכל בסדר זה שאני מקבלת את זה שזה עבודה קשה".

"להיות חבית בלי תחתית"

למפגש החמישי קופילה לא רצתה להכנס. כאבה לה מאוד הבטן והיא אחזה כוס תה ביד רועדת. הזמנתי אותה לשבת ואמרתי שהיא לא צריכה לדבר, רק להקשיב. היא הסכימה וביקשה רשות לצאת לשירותים אם תצטרך. איזבלה פתחה בהפשלת שרוול והראתה שריטות שטחיות על אמת ידה. היא סיפרה שהיום בבוקר בזמן שהלבישה את המטופלת שלה, זו לפתע התרגזה ושרטה אותה. היא מאוד בכתה ואמרה שלא מבינה מה עשתה אבל היא לא מצליחה לשאול כי היא לא מבינה עברית כל כך והמטופלת לא יודעת אנגלית.

הקבוצה ניסתה להציע רעיונות: "אולי הכאבת לה?" אמרה לרה, "אולי לא הקשבת לה?" ניסתה ג'יג'י, "אולי זה פשוט המחלה שגורמת לה לעשות דברים כאלה?" שאל סדקו. הם ניסו לנחם ולחזק את ידה ואז קופילה אמרה: "אתם בכלל לא יודעים מה זה כשהמטופלת שלך שונאת אותך. זה אולי המחלה שגורמת לה להיות אלימה אבל זה הלב שלה שגורם לך להיות בודדה". היא התחילה לשתף במערכת היחסים המורכבת עם המטופלת שלה. עבור שתיהן זהו סיבוב שני. קופילה טיפלה בקשישה במשך שנה וחצי עד שזו נפטרה ושלושה ימים אחר כך כבר נכנסה לבית המטופלת הנוכחית.

עבור המטופלת, קופילה היא המטפלת השניה אחרי שהקודמת חזרה הביתה לאחר 4 שנים ששהתה במחיצתה. תוך זמן קצר נאלצו שתיהן להתרגל זו לזו, ללמוד מחדש צרכים ורצונות, להבין גם בלי מילים, להתחבר. הן מצאו עצמן מתאבלות על האובדן מבלי באמת להתאבל. איך מוצאים את הכוחות לאהוב מחדש, לתת אמון, להשען, לדאוג? כאב הבטן של קופילה גבר והיא נאלצה לצאת לשירותים.

"את נבלה, לכי לעזאזל, לא רוצה אותך פה, רעה"

ישבנו בשקט, נותנים לקולה להדהד בינינו, בתוכנו, בה. כשחזרה ביקשה את רשות הדיבור ולא יצאו לה המילים. הזמנתי אותה לכיסא אחר ובעזרת תרגילי פסיכודרמה היא נפגשה שוב עם כאב הבטן והסיפור שלה. הזמנתי אותה לדבר אל המטופלת שלה, להגיד מה שיש לה לומר, כאן, בסביבה מוגנת, עם אנשים ששומרים עליה ומחזקים את ידה. אחר כך הזמנתי אותה לשבת בכסא השני ולדבר מקולה של המטופלת שלה. נבוכה ומעט מבולבלת היא חזרה על דבריה של אותה קשישה: "את נבלה, לכי לעזאזל, לא רוצה אותך פה, רעה".

היא המשיכה ונתנה לדברים את הפרשנות שלה, את המילים שלה: "את לא יכולה להיות טובה כמו מי שעזבה, את לא תאהבתי אותי כמוה, אז עדיף שלא תהי פה בכלל, כי אני אני צריכה שיאהבו אותי וידאגו לי כי אני אישה חולה, את גם בכלל לא רוצה להיות פה, את רוצה לחזור לילדים שלך ולבעלך בנפאל, אל תעשי לי טובות". היא חזרה לכסא שלה וענתה "את צודקת אבל אני רוצה להצליח להכיר אותך ושאת תכירי אותי ותאהבי גם אותי. אני צריכה משפחה כמו שאת צריכה אהבה ודאגה. אני רוצה להיות איתך כמו משפחה ברגשות. לדאוג לך כמו שאני דואגת לאמא שלי אבל את לא מאפשרת לי כשאת מקללת אותי".

בפעם השניה שחזרה לכסא המטופלת היא אמרה "לכי לעזאזל, את נבלה ורעה, למה בכלל באת אליי, את נבלה". היא כסתה פניה, בכתה בשקט ואז הרימה את ראשה, הסתכלה על כולנו ואמרה "היא בכלל לא אומרת את זה לי, היא אומרת את זה למחלה". ברגע זה הרגשתי בכל הגוף את חשיבותה של הקבוצה. עכשיו, עם הבנה אחרת את אותה מטופלת קשישה וחולה, קופילה יכולה להתפנות מהעלבון ולמצוא את החמלה.

סנדיט אמר לה "את כל כך חזקה שאת יכולה להבין את זה ולשים בצד את הכעס שלך. לפעמים אני מרגיש כמו חבית בלי תחתית, צריך כל הזמן להחזיק הכל ואין לי לאן להתרוקן. עכשיו יש לי. תודה. אתם חשובים לי מאוד".

לנשום אחרת

המפגש מתחיל וסדי מחוייכת ומלאת שמחה, היא מספרת שהבוקר המטופלת שלה נתנה לה יד בפעם הראשונה. שעד עכשיו היתה צריכה כל הזמן להתמודד לבד ומרגישה איך כל בוקר יום רביעי היא נושמת

אחרת כי היא יודעת שיש פגישה של הקבוצה. היא גם מגלה על עצמה שהיא מתייחסת אחרת למטופלת שלה. היא סבלנית יותר, חמה יותר, טובה יותר. היא לא יודעת למה כי היא כמעט ולא מדברת ומשתפת, אבל התחושה של שותפות גורל, של שייכות ותמיכה מאפשרת לה להתפנות מעצמה ולהיות יותר פנויה לעבודה ולטיפול בקשישה.

טוני מחייך ואומר שגם הוא מרגיש ככה אבל כל יום עכשיו. הוא יודע שגם בימים שאין קבוצה אז הוא נפגש עם כולם במרכז ויש לו עכשיו חברים שמכירים את הסיפור שלו ויכולים להבין אותו ולעזור לו. ג'יג'י פתאום משחררת צחוק מתגלגל, מכסה את פיה ואומרת "סליחה, אבל מאוחר מידי" ולאט לאט כולם מצטרפים אליה בצחוק שיוצא מהבטן ומהנשמה. אנחנו מצליחים להסדיר את הנשימה, לוקחים שאיפה עמוקה. אנחנו נושמים אחרת.

פרידה

שלושה חודשים עברו מהר מידי והתחושה היא שהדרך עוד ארוכה, אבל זה אופייה של קבוצה מסוג זה. הפרידה היא חלק מהעבודה שלהם וגם איתה צריך להתמודד. אנחנו מדברים על הפחד, העצב, ההקלה, הדאגה, האבל וההמשכיות. אמונה נכנסת לתמונה, נותנת מענה למקומות הלא ברורים.

אנחנו עושים מסיבה קטנה ובתום השעה מתקשים לעזוב את החדר. במיוחד רין, הצעירה שבחבורה, שלאורך כל הדרך אמרה שהקבוצה הזו לא עוזרת לה בכלום ושאין לה משמעות עבורה. היא מחבקת אותי ומקפידה לחבק כל אחד ואחת מחברי הקבוצה ולהגיד להם תודה. המטופלת שלה עוברת מחוץ לחדר והיא רצה לקראתה ומחבקת גם אותה.

אפילוג

לא יודעת אם הם הפכו למטפלים טובים יותר בזכות התהליך בקבוצה. רוצה להאמין שכן, שקיבלו כלים להסתכל אחרת על הדברים, שזכו למרחב בו יכלו לעבד את החוויות, להבין את עצמם ואת המטופלים שלהם אחרת, שמצאו נחמה באוניברסליות ושאבו מקור לתקווה. שמצאו עוד קצת כוח לעשות עבודה שאיש מאיתנו לא רוצה לעשות.

אין לי ספק שאני יצאתי מהקבוצה הזו גדולה יותר, אוהבת יותר, אדם טוב יותר. מצאתי ייעוד, משהו שמאמינה בו בכל עצמותיי. קיומה של הקבוצה הזו עשה טוב לשני מעגלים לפחות – מעגל המטפלים ומעגל המטופלים. בעודי יוצאת בפעם האחרונה מהמרכז, מתנגן לי בראש שירו של נתן זך: "כולנו זקוקים לחסד, כולנו זקוקים למגע, לרכוש חיים ולא בכסף, לרכוש מתוך מגע, לתת בלי לרצות לקחת ולא מתוך הרגל. כולנו רוצים לתת, רק מעטים יודעים איך, כולנו רוצים לאהוב, כולנו רוצים לשמוח, כדי שיהיה לנו טוב, כדי שיהיה לנו כוח".

• לכתבות נוספות במדור "שקופים"- הבוחן מקרוב אנשים החיים "מתחת לאף" שלנו, אך אנו מתקשים לראות אותם, לחצו כאן.
• הצעות לכתבות למדור ניתן לשלוח ל- shlomit-sh@y-i.co.il .