העם דורש צדק חברתי: גם בעת העתיקה
סיפורה של העיר חצור שופך אור על היחסים החברתיים שבין שולטים ונשלטים בעת העתיקה, ומלמד שלעיתים פערים חברתיים יכולים להוביל להתפוררות ושקיעה
חורבן הוא בדרך כלל אוצר מבחינתם של ארכיאולוגים. לא נעים להגיד, אבל הרס מוחלט ופתאומי, כזה שלא מותיר לתושבים זמן לנקות אחריהם, להחביא חפצי יוקרה או לארוז את הפקלאות לקראת התחנה הבאה, הוא סוג ההרס המועדף לצרכי מחקר.
חורבן כזה בדרך כלל מצליח להסגיר לא מעט היבטים נסתרים מחיי היומיום של התושבים הקדומים: באיזה סוגי כלים הם השתמשו, היכן החפצים נשמרו במקור ומהן הפעילויות שהתרחשו במבנה מסוים.
אם יש לארכיאולוגים מזל, החורבן גם תורם להבנת התאריך המדויק שבו נסתיים היישוב באתר. אבל בדרך כלל כל זה לא עוזר לארכיאולוגים לפתור שאלה חשובה לא פחות: מדוע חרב האתר, ובידי מי?
מרידות עממיות
מבין שלל התיאוריות שמבקשות לספק הסבר לשאלות של חורבן באתרים ארכיאולוגיים, אחת התיאוריות שזכתה לפני כחמישים שנה לפופולאריות רבה הייתה תיאוריית "מרד האיכרים" שקידמו החוקרים האמריקאיים מנדנהול וגוטוולד.
לפי התיאוריה, שהושפעה ממרידות עממיות בהיסטוריה המודרנית ובעיקר מן המרקסיזם, אומת ישראל צמחה מתוך תנועה מהפכנית של עמך שביקש להפיל את השלטון הכנעני המושחת לטובת חזון לאומי ודתי חדש – האמונה באלוהי ישראל.
עם הזמן וחילופי האופנות סר חינה של תיאוריית "מרד האיכרים", שלא הצליחה לבסס באופן משכנע את הקשר בין "תורת המעמדות" לבין התפתחותה של הדת הישראלית. יחד עם זאת, משהו בגרעין התיאוריה נותר רלוונטי מאוד לשאלות ארכיאולוגיות: עצם ההתייחסות למעמדות הנמוכים כגורמים המשפיעים על תמורות סוציולוגיות ואידיאולוגיות בחברות הקדומות.
מחאה בחצור
תופעה שכזאת בחנה ד"ר שרון צוקרמן מן המכון לארכיאולוגיה שבאוניברסיטה העברית, שחקרה את חורבנה של העיר חצור.
במאה ה-18 לפנה"ס החלה חצור לבלוט בחשיבותה אל מול שאר ערי המדינה המקומיות בארץ-ישראל: שטחה העצום הוקף בסוללת עפר, נבנו בה מבנים מונומנטאליים, ביניהם מקדשים וארמונות מרשימים, ונוספו לה שכונות מגורים משגשגות.
מקורות כתובים, כמו תעודות מארכיון העיר מארי, כיום בסוריה, הדגישו את תפקידה במערך הדיפלומטי המשגשג של אותה תקופה, ואורחים ושגרירים מרחבי המזרח הקדום הגיעו לבקר בה. בעיר נשמרה הפרדה ברורה בין העיר העליונה, בה התגוררו כנראה האליטות, לבין העיר התחתונה, בה נראה כי חיו האנשים הפשוטים.
חצור בלטה בעושרה ובגודלה עד לסופה של המאה ה- 14 לפנה"ס, אך מתישהו במהלך המאה ה- 13 לפנה"ס חל בה מפנה מסתורי: בניגוד לפאר שאפיין את חצור בעבר, שכבת חייה האחרונה של העיר עמדה בסימן הידרדרות והזנחה. ניכר כי הפסיקו לתחזק את המבנים המונומנטאליים, וכי הפעילות במקדשים השתנתה באופייה והצטמצמה מאוד.
התפוררות חברתית
לדעתה של צוקרמן, האתר לא מצא את סופו בחורבן אלים ופתאומי, כפי שהציע בשעתו יגאל ידין, שהאמין כי בני-ישראל הם שהחריבו את חצור הכנענית, אלא דווקא בהרס הדרגתי ומצטבר שנבע מתהליכים חברתיים פנימיים והוביל, בסופו של דבר, לנטישת האתר.
הסיבה, לפי צוקרמן, יכולה להיות העול הכלכלי הכבד והמתמשך על בני המעמד הנמוך בחצור. "התנאים הכלכליים בארץ-ישראל הפכו להיות לבעיתיים", מספרת צוקרמן.
"על-מנת לבסס את מעמד האליטות היה צורך בניצול אינטנסיבי של בני המעמד הנמוך, ונראה כי בסופה של התקופה, עם שינוי המערך הכלכלי באזור כולו, הנטל הפך לגדול מדי". העדר סימני לוחמה וכלי נשק בשכבת החורבן עשויים לתמוך בטענה שסופו של האתר נבע מתהליכים פנימיים, ולא עקב התקפה חיצונית.
יש לזכור כמובן שבימי קדם הנטל על המעמדות הנמוכים לא הסתכם בהפרשת אחוז מתוך ההכנסה, ולפעמים צריך היה לשלם גם בזיעה. המונח המקראי "מס עובד" מתייחס, כנראה, לתקופת שירות של עבודות כפייה שהייתה נהוגה במזרח הקדום.
תושבי ממלכה, במיוחד תושבים כבושים, היו חייבים במס עובד למלכם, כפי שדרש המלך שלמה מאוכלוסיות מסוימות (מלכים א ט, כא). גם המונח "סבל", המופיע במקרא (כמו "סבל בית יוסף", מלכים א יא, כח) ובארכיון מארי, מציין, כנראה, עבודת כפייה שכזאת.
התשלום בעבודת פרך היה נפוץ מאוד: חוקרי מצרים העתיקה יודעים לספר על ערים מיוחדות שנבנו יש מאין כדי לאכלס את המוני העובדים שנדרשו לבניית פירמידות, אותן אחוזות קבר מפוארות שנבנו למשפחות המלוכה, לאצילים ולפקידים גבוהים.
יש המאמינים כי העובדים הללו לא היו עבדים של ממש, אלא אזרחים מצריים מן השורה שנדרשו להקדיש תקופה מסוימת מחייהם לעבודה ציבורית, בגדר מס. כך או כך, הנטל הכלכלי על בני המעמד הנמוך בימי קדם מצטרף לעוד שורה ארוכה של היבטים שלגביהם הארכיאולוגיה יכולה להעלות השערות מושכלות בלבד.
ליאת נאה היא כותבת וסטודנטית לתואר שני בארכיאולוגיה מקראית במכון לארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית (ותלמידת מחקר של ד"ר צוקרמן).
לפנייה לכתב/ת 
