יכול היה להיות גרוע יותר / טור
טוב שלא השווינו, אחרת איזה חכמולוג עוד היה אומר לאוהדים שנשאר סיכוי. זה היה אחד המשחקים הרעים של נבחרת ישראל. חסר תחכום, חסר ברק, חסר אופי. הקדנציה הבודדת של פרננדז תיזכר במוחו של אוהד הכדורגל הישראלי ככישלון מהדהד
שתי מחשבות עברו לי בראש ממש עם שריקת הסיום. האחת, שהיה יכול להיות גרוע יותר. אם נבחרת ישראל הייתה משווה לקראת הסיום, עוד היה קם איזה חכמולוג ומדבר על כך שעדיין יש סיכוי, שזה הדבר האחרון שאוהדי הנבחרת צריכים לשמוע. זרו להם מספיק חול בעיניים בימים האחרונים.
עוד על הפסד הנבחרת ליוון:
המחשבה השנייה הייתה על מה עושה לואיס פרננדז. הצלחתי לקלוט אותו ממש כשירד מהמגרש. שחקני הנבחרת עוד ניסו לעודד זה את זה על הדשא. הוא הלך לבד, יודע שזה נגמר ושאף אחד לא יזכור אותו לטובה פה.
זה היה אחד המשחקים הרעים של נבחרת ישראל. לא רק בגלל הציפיות וההצהרות, אלא פשוט רע במובן הטהור של המילה. חסר תחכום. חסר ברק. בטח (ולזה אנחנו רגילים) חסר אופי. שנת צהריים של יום שישי הייתה יכולה להיות מאתגרת יותר. אף שחקן ישראלי לא הראה משהו מיוחד, כשהאכזבה הגדולה ביותר הייתה בקישור, כביכול החלק המעניין בנבחרת.
ליאור רפאלוב כידרר כאילו הוא עדיין בוועדת משמעת בלגית ומשחק בכפכפים. אלמוג כהן נראה מהיציע כמיני-מי של סמאראס, במקרה הטוב. יוסי בניון הובך כשחקן קבוצה קטנה באנגליה ולא כמו המעסיקה הקודמת שלו. ובירם כיאל? טוב, לטעויות נוראיות שלו מול יוונים כבר התרגלנו. יש כאלה שקראו לנבחרת הנוכחית נבחרת הליגיונרים. לצערנו זה נראה כמו נבחרת הבזיונרים.
בחזרה לכיאל ולטעויות. במחצית הראשונה הקשר של סלטיק דווקא נראה כבעל הבית של מרכז השדה הישראלי. עד איבוד הכדור הקריטי שלו שהוביל לשער היווני הוא היה השחקן הבולט בנבחרת - לא שזו מחמאה גדולה. לפחות שלוש פעמים ראיתי אותו יוצא עם הכדור ומניף ידיים באוויר כמתלונן, "חברים, אין לי למי למסור".
התיאום בין שחקני הקישור הישראלי היה כואב לעיניים. לא רק כיאל היה אובד עצות. ערן זהבי מסר מאוחר מדי לרפאלוב, בניון מסר מוקדם מדי לאיתי שכטר. לא יכול להיות שהנבחרת משחקת במערך של חמישה קשרים ולא מצליחה לייצר משחק מסירות ראוי ביניהם.
על חוסר התיאום הזה אחראי פרננדז. נכון, נבחרת היא לא קבוצה שמתאמנת יום יום, אבל אם בסוף הקמפיין אין שום הבנה בין השחקנים, אז משהו לא בסדר.
בנוסף, נקודות שהיו ברורות לפני המשחק, כמו הצורך בחלוץ מטרה מול סוג ההגנה היוונית וניסיון לייצר לחץ על שחקני ההגנה של היריב, לא קיבלו את מלוא תשומת הלב. שכטר זז לאגף? לא היה מי שייכנס למלא חור במרכז וליצור יתרון מספרי. רפאלוב או בניון נכנסים לעמדה מרכזית? לא נעשה ניסיון של המגינים לרווח את המשחק.
הקדנציה הבודדת של פרננדז תיזכר במוחו של אוהד הכדורגל הישראלי ככישלון מהדהד. הוא, מצידו, יהיה כיתר הצרפתים השוהים בארצנו ויחזור לביתו אחרי שעשה עלינו סיבוב של קיץ. בטח גם ימצא לעצמו איזו קבוצה בקטאר.
אנחנו, לעומת זאת, נישאר בלופ של הכדורגל הישראלי, זה שלא מגיע לשום מקום.
לפנייה לכתב/ת 
