אמא, אבא. הצעדה הזו בשבילכם

יום אחד, לפני שנה וחצי קיבלנו צו פינוי. דף לבן מלא במלים משפטיות, אבל המשמעות היתה אחת: קחו את הדברים שלכם וחפשו בית אחר. הפכנו לפולשים בבית שהיה שלנו עד לפני רגע. אל תוך קופסאות קרטון חומות יצקנו את כל רשימות המלאי שהרכיבו את חיינו. הבגדים, הכלים, הספרים, החלומות, הפחדים, הבדיחות המשפחתיות, התפילות, הכעסים. כל החיים שלנו בקרטון. אנחנו כבר למודים ומנוסים בעבודת הסבלות וההובלה, שכן זו תהיה כתובתנו השישית אך לא האחרונה.

נעים מאוד. אני אתי כהן, בת 28, במקור מחצור הגלילית, לפני שנה עברתי לתל-אביב. אני בעלת תואר ראשון בתקשורת ממכללת עמק יזרעאל ובוגרת לימודי תקשורת חזותית בבית הספר "גורן". אני האקדמאית הראשונה במשפחה. כיום אני עובדת כארט דיירקטור במשרד פרסום, מתפרנסת בקושי ומשלמת 1,900 שקלים בחודש על חדר בגודל 3 מטר על 2 מטר.

בגלריה שלפניכם: במסגרת פרויקט הגמר שלי, יצרתי תערוכת קרטונים שנקראת "חיים בקופסא". חוסר היציבות והתחושה ששומטים לנו את הקרקע תחת הרגליים הביאה אותי לפרויקט הזה, בו תיעדתי את המעבר לעוד דירה שכורה. הכנתי רשימות מלאי של כל רכושנו, חלומותינו, פחדינו, תפילותינו ועוד. אותם ארזנו לתוך קרטונים. צילמתי אוספים וסמלים של כל אחד מבני הבית. את כל הרשימות, הצילומים, השירים והסיפורים איגדתי ל-8 חוברות שליוו את התערוכה. 

עוד קופסא. עוד מעבר דירה‏ (צילום: אתי כהן)

1

2

3

4

5

6

7

עוד בערוץ הדעות :  

• ממשלה יקרה, שמחי בשמחתנו / סתיו שפיר
• שבע הערות על מחאה חברתית / אבינדב בגין
• אל תגעו לי בדלק ליסינג / מוטי גל
• سنة دراسية موفقة. שנת לימודים מוצלחת / מייסלון מג'לי, מורה לערבית
  

אני מרגישה שותפה למאבק החברתי שמתעורר כאן ואני גאה בו. אני שותפה לו משום שאני חרדה לעתיד שלי, אך בראש ובראשונה, משום שאני חרדה לעתיד ההורים שלי. הוריי, בשנות ה-50 לחייהם מתגוררים בחצור הגלילית, מחוסרי עבודה ומחוסרי בית.

מאז שנסגרה המכולת המשפחתית לפני קצת יותר מעשור, נקלענו למצוקה כלכלית קשה, שגבתה מאיתנו את הבית שהוריי עבדו עליו כל החיים. מאז, אנחנו חיים בשכירות, החלפנו חמש כתובות והוריי החליפו יותר מ-20 מקומות תעסוקה. בחצור הגלילית ובסביבתה יש מחסור חמור במקורות תעסוקה. גם המקומות המעטים הקיימים מעדיפים לשכור כוח עבודה צעיר וכך נחסמת בפני הוריי ושכמותם האפשרות הבסיסית להתפרנס בכבוד. כיוון שאינם מצליחים למצוא עבודה קבועה ויציבה, מסרבים הבנקים לתת להם משכנתא. אין להם פתח מילוט מהמצב אליו נקלעו ובהיעדר שינוי, לא יוכלו לרכוש דירה אף פעם.

הטבות לסטודנטים, ומה עם הוריי?

בשנה שעברה החליט בעל הדירה למכור את הנכס, וביקש מהוריי לפנות אותו. משלא מצאו דירה המתאימה לכיסם, פנו לבעל הנכס וביקשו הארכה, אך נתקלו בסירוב ובצו פינוי. בלית ברירה, נאלצו לשכור בית יקר יותר מכפי שיכלו להרשות לעצמם כפתרון זמני עד שתימצא דירה מתאימה יותר. לפני חמישה חודשים נמצאה דירה כזו ובה מתגוררים כרגע הוריי, אחותי בת ה-18 ואחי בן ה-23, כנראה עד שיחליט גם בעל הדירה הנוכחי שהוא מעוניין לממש את הנכס וישלח אותם למסע חיפושים נוסף אחר קורת גג. בינתיים הם משלמים שכר דירה על נכס שלעולם לא יהיה שלהם.

אני מודעת לכך שהמצוקה הכלכלית שלנו והסיפור האישי שלנו הם תוצאה של החלטות שקיבלנו ושל קשיים שזימנו לנו החיים. אבל לאנשים כמו ההורים שלי, ששירתו את המדינה, עבדו כל החיים, שילמו מיסים - אין שום רשת ביטחון. אנחנו לא מחפשים נדבות ולא מחכים שיצילו אותנו. נקלענו לקושי ואנחנו מנסים לעמוד שוב על הרגליים, אבל זה בלתי אפשרי כשהמדינה מערימה עלינו עוד ועוד גזרות ומכשולים. בין המיסים הגבוהים, מחירי הדלק והמזון, היעדר מקומות עבודה, שכר המינימום, התייקרות הנדל"ן ושאר תחלואי המדינה הקטנה והשבורה שלנו, זה פשוט בלתי אפשרי להתקיים, בטח לא להרים את הראש מעל המים.

אני חוסכת היום שקל לשקל, לא כדי להבטיח לעצמי עתיד, אלא כדי לעזור להוריי. ראש הממשלה נתניהו מדבר על דירות לסטודנטים והטבות לזוגות צעירים, אבל מה עם אנשים כמו הוריי, שמעדו באמצע החיים? להם אין פתרון. מדינה שאינה תומכת באזרחיה זה דבר אחד, אבל מדינה שמכשילה ופוגעת באזרחיה, זה כבר דבר שאסור לנו לקבל.

וזה לא רק המקרה הפרטי של משפחתי. חשוב לי למחות גם על מצב הפריפריה הקרוב ללבי. שם הבעיה האמיתית. ההזנחה הגסה בתעסוקה, תשתיות, שירותי בריאות ועוד, מולידה סדרת בעיות קשות. אני בחרתי לעבור למרכז, בשל היעדר אפשרויות בצפון. במלים אחרות - לא בחרתי לעבור, פשוט לא היתה לי ברירה. כמוני יש עוד רבים שנעקרים מיישוביהם אל מרכז הארץ. הגירה כפויה זו, היא אחת הסיבות להתייקרות הנדל"ן שפוגעת בכולנו. לו היתה הממשלה משקיעה מעט בקצותיה הנידחים של ארצנו, כל תהליך ההגירה הזה היה נמנע, לצעירים שוב היתה ברירה אמיתית בין מעבר לעיר ובין השתקעות בפריפריה והדברים ודאי היו נראים אחרת.

למען העתיד שלנו, למען ההווה של ההורים

כבר יותר מעשור יש לי שתי פנטזיות - האחת שאבא שלי יזכה באיזו הגרלה והשנייה שהעם שלי יתעורר וידרוש מהפכה חברתית. אחת מהן מתגשמת עכשיו ואני מקווה שהיא תביא איתה את כל מה שייחלתי לו. לא פעם הרגשתי שאנחנו לבד בסיפור הזה, שהמצוקה הכלכלית של הוריי ומשפחתי היא רק מנת חלקנו, אבל אני יודעת שאזרחים רבים חיים את המצוקה הכלכלית הבלתי נסבלת שחווים הוריי. כאלו שמפחדים מצלצולי טלפון - כי זה ודאי הפקיד מהבנק - שחוששים מתיבות דואר כי יש שם רק חשבונות, אנשים שלא יוצאים לבלות אף פעם ולא זוכים להעשיר את חייהם בתרבות, כי זו פשוט פריווילגיה שאינם יכולים להרשות לעצמם. אנשים שעסוקים בלשרוד עד שאינם יודעים מהי משמעותה של הגשמה עצמית.

לדור הצעיר מגיע לדעת שיש לו עתיד, אבל הדור של הוריי כבר שם. הם כבר בעתיד והוא לא טוב. הערב תתקיים צעדת המיליון. כולי תקווה שהערב נצא כולנו לרחוב כדי להבטיח לעצמנו עתיד טוב יותר, אבל חשוב מכך - כדי להבטיח להורים של כולנו הווה טוב יותר.

אני שומעת ומרגישה את הבלבול לאחרונה לגבי המחאה ולגבי האנשים שאולי עומדים מאחוריה. אינני יודעת את התשובות לכך. אני אישית דווקא מזדהה עם הימין הביטחוני, אבל העם התעורר ולא אכפת לי מי העיר אותנו, זה הזמן לדרוש את המינימום שמגיע לנו - חיים של כבוד ואסור לאף פוליטיקה שבעולם לעצור אותנו.

אז את המחאה הזו, אני מקדישה ברשותכם להוריי ומקווה שתצמח ממנה קצת חמלה וצדק כלפי האזרחים השקופים של המדינה שעד היום התעלמו מהם.

אמא, אבא, זה בשבילכם! 

גולשים מוזמנים להציע טורים: opinions@y-i.co.il