תעבדו על אלוהים, אני לא במשחק
הכבוד שלי לעולם ההלכה נגמר במקום שבו מתחילים הטריקים. במקום שיקום לו פוסק אמיץ ויגיד "חלאס עם הפטנטים, תדליקו כבר את האור", יושבים להם מאות אלפים ומכלים את זמנם לריק בציפייה מורטת עצבים לשעון שבת שידליק את המזגן
כשאני צריכה לשים את האצבע איפה בדיוק התערערה אמונתי כלפי עולם ההלכה, אני נזכרת בשבת אחת ארורה שבה המזגן הפסיק לעבוד. זה קרה באוגוסט לפני כמה שנים, ביום הכי חם בשנה ever, כאשר אני ובני ביתי מצאנו את עצמנו בעיצומו של מפגן זיעה שלא נראה כמותו, מנפנפים עיתונים לשווא וסופרים את הדקות עד למוצ"ש. עונג שבת לא היה שם, שאלות קשות כן.
עוד ביהדות:
אני נזכרת כמה טלטלות והתלבטויות עברתי, עד שהעזתי בפעם הראשונה לפתוח את המחשב ולהופיע כנקודה ירוקה בפייסבוק. מי שהקפיץ לי ראשון את הצ'אט היה קרוב משפחה שחזר בשאלה כבר לפני שנים רבות, והוא הפתיע
להפציר בפני: "עשי טובה לעצמך , אל תעשי את זה. אל תוותרי על השבת!"
השיחה הזאת השפיעה. הבנתי שאני באמת לא רוצה לאבד את השבת. לא מוותרת על ארוחת הערב המשפחתית, הקידוש והשיחות העמוקות עם האורחים שצוללות אל תוך הלילה. שבת היא בהחלט אחת המצוות שלא הייתי רוצה שיעלמו כליל מהשבוע שלי, אבל איכשהו, יצא שעל כל היופי והסעודות והתפילות והמשפחתיות המהממת, מאפיל קובץ איסורים שונים ומשונים שרק הולך וגדל עם השנים, ומשמיד כל חלקה טובה.
על המועקה הזאת נועד לענות חלקית הליין החדש של מכון "צמת" ושאר המצאות ייעודיות לשבת, שהן ממש בבחינת "ללכת עם ולהרגיש בלי". הנה הטכנולוגיה נפגשת עם ההלכה, הנה הראש היהודי האינטליגנט ממציא לנו פטנטים - ממעלית שבת ועד לשעון מעורר, מחגז ומנורת שולחן עם מנגנון כשר ועד לשב-עט ומיקרופון שומר שבת. ויש אפילו פתרונות לרכב פטרול.
הכל פיקציה
הכבוד שלי לעולם ההלכה נגמר במקום שבו מתחילים הטריקים בסגנון מכירת חמץ לגוי בפסח ופרוזבול (שבינינו, היה בסך הכל כביש עוקף שמיטה). "זה היופי בהלכה", יתרצו לי המאמינים, "היא מתאימה את עצמה למציאות". מצטערת , לא קניתי. אני לא מוצאת התאמה למציאות בעלייה במעלית שבת. אני מוצאת שם התחכמות הלכתית במסווה של התאמה למציאות, פיקציה אחת גדולה מצד מי שמשכנעים את עצמם שיש
הבדל מהותי בין לחיצת הכפתור שלי לבין אותו פועל בחברת החשמל שלוחץ עליה במקומי.
לאן נעלם "כל ישראל ערבים זה לזה"? מה שונה חילול השבת של אותו פועל מחילול השבת שלנו? ואם לשיטתכם הוא ממילא מחלל אותה, אז למה שלא נקליט גם תוכניות טלוויזיה בשבת? ולמה שלא נחלל שבת פאסיבית ונעלה על טרמפ עם נהג חילוני? בנושא הזה קל לי הרבה יותר להזדהות עם החרדים האדוקים, שבוחרים לעלות שמונה קומות ברגל. לפחות הם כנים עם עצמם ועם אמונתם ולא מחפשים דרכים קלות.
ובמקום שיקום לו פוסק אמיץ ויגיד "חלאס עם הפטנטים, תדליקו כבר את האור!" יושבים להם מאות אלפים ומכלים את זמנם לריק בציפייה מורטת עצבים (ומפירת עונג השבת כשלעצמה) למזגן שיואיל בטובו להידלק. ואני מזכירה לכם שמדובר בעם שבנה מזבחות שלא במקומם על דעת נביאיו, ואף התיר עגונות, אבל להרים מתג בשבת? אין מי שייקח על עצמו להתיר את הזוועה הזו.
למה התכוון המשורר?
אז אין פוסק אמיץ כי אין סנהדרין ויש ירידת הדורות וכו' וכו', ובאופן כללי, כשהכל פועל כשורה זה באמת לא כל כך קשה לשמור שבת אז למה להסתבך עם היתרים? זהו אינו צו השעה והתירוצים מוכרים. הכל טוב ויפה עד שהפלטה מפסיקה לפעול ואז בני המשפחה מתקבצים סביבה כדי לדעת מה יעשה לה, ומי ירוץ חמישה רחובות כדי להזעיק את הפיליפינית של הדודה לפני
שתלך לישון, והאורחים מחכים, והאוכל קר, ולא נעים.
ובמקום הזה, שהשבת הופכת לנאחס, אני מתחילה לשאול את עצמי למה התכוון המשורר. מה טעם כל אותם דיונים וכמות בלתי נגמרת של ספרי הלכה ואינספור שאלות בשו"תים – אם לא כדי שלא נשכח לרגע שהיום שבת, אבל על הדרך, גם נשכח שאלוהים ברא אותה כדי שננוח.
אז לא ויתרתי על השבת כיום מנוחה. ויתרתי רק על חלק מההלכות התמוהות, בעיקר אלו שהפריעו לי לשמור עליה באמת. תקראו לי קראית, רפורמית, אפיקורסית ומה שבא לכם (בינינו, כבר קראתם לי הכל), אני מודה לאלוהים על כך שמוחי הפסיק להיות טרוד בכיצד למעוך אבוקדו , האם להכין תה בכוס שלישית והאם צריך למחוא כפיים בשינוי. סוף כל סוף אני נחה בשבת באמת.
לפנייה לכתב/ת 
