סוזן אפטרמן: "להוציא ספר זה כמו להטיל ביצה"

"שירה זה דבר גדול", מספרת המשוררת סוזן אפטרמן,"יש בי את הדחף הזה לשירה, כי באופן שוטף אני מתקשה להגיד את הדברים בשפה רגילה. כתבתי שיר שמדבר על המלים שמתרחקות מהאמת. השירה היא אולי השתדלות לא לשקר", כך טוענת המשוררת - לה סיפור החיים הבלתי שגרתי - שהוציאה כעת את ספר השירה השני שלה, "הי", בהוצאת כרמל.

• רוצים לקרוא עוד על ספרות, תרבות ובידור? כנסו לפייסבוק שלנו
• עוד כתבות במדור שירה
  

סוזן אפרטמן. להתאהב בשפה העברית

"כשאנחנו פותחים את הפה לא תמיד אנחנו אומרים את האמת. לכן בשירה צריך לשבור את השפה, כמו המשורר פול צלאן שכותב על אהבה ושנאה כלפי חוויות השואה, דרך השבירה הזאת. אני לא רוצה לשבור את העברית", היא מחייכת, "אבל אולי לפתוח את השפה דרך השירים".

אפטרמן, שנמצאת בשנות ה-50 לחייה, גדלה במלבורן שבאוסטרליה ועלתה לארץ ב-1981, בעודה נשואה למשורר האמריקני אלן אפטרמן. הזוג התיישב ביישוב הגלילי הראשוני דאז, כליל, והביאו לעולם יחד ארבעה בנים. "באנו לכליל בהתחלה של היישוב, והגענו מ'חור' חקלאי באוסטרליה. גם קודם גרנו במקום רחוק מסביבה בנויה, ועלינו לארץ מתוך תמימות. מתוך רצון להיות חלק מהתרבות, מהציונות".

כליל, שהפך במשך השנים ליישוב קהילתי בו גרים גם אמנים רבים, לצד נוף גלילי נדיר ועל אדמה שלעיתים היא שנויות במחלוקת, היה בשנים ההן מקום שומם למדי. "כיום כליל שונה מאוד מהימים שהתיישבנו בו. הוא יישוב מאוד אינטנסיבי מבחינה חברתית. בדומה להשתתפות במחאת האוהלים, יש בו ניסיון להתנהג בדמוקרטיה וחיי קהילה סוערים. אני נמצאת שם, רחוקה מהמחאה, אבל בלב אני מאוד מזדהה איתה. היא נתנה לאנשים תחושה של משיח לרגע, שכולם מתעוררים, הלוואי שזה ישנה משהו". מתוך ספרה של אפטרמן:

על המילים

הָיִיתִי רוֹצָה לוֹמַר

התחלה לא כלילה

"באנו לכליל כי זה מה שיצא", היא נזכרת. "החיים לקחו אותי לכליל למרות שכהגענו לשם לא היה כלום. היינו שתי משפחות, כל משפחה בנתה בית על גבעה, וככה זה התחיל". אפרטמן, אדריכלית במקצועה, החלה את חייה הציוניים במקום ללא כבישים, חשמל וטלפון. עד היום היא גרה באותו בית אבן עם גינה ונוף שקט וירוק, אשר בקיץ מתחלף לצהוב. הנוף הכלילי הזה נוצר מחדש גם בשיריה, שחלקם עוסקים ביופיו, ביחסים בינו לבין האדם, ובקשר הפוליטי בין הקרקע לאנשים היושבים עליה.

אך החיים הרגועים בנוף הצפוני לא המשיכו זמן רב. אלן, בעלה האהוב, נפטר מוות פתאומי מדלקת קרום המוח, והותיר אותה לגדל לבד את ארבעת בניה. הגדול מביניהם היה אז בן 18. כיום היא נשואה בשנית לאמן האבן יוסף שי. בספרה "הי" שכונסו בו שירים חוזרים ונשנים במשך שנים רבות, היא עדיין מתאבלת. "בעלי מת ביום אחד. יצא מהבית, ומעולם לא חזר. לפני כן הייתי כותבת איתו, ביחד ולחוד, כי גם הוא היה משורר.

"היום אני משתדלת לא להיכנס לשיר עם כוונה, אלא לכתוב משהו שאני לא שולטת בו ואני לא יודעת מה הוא - ואז השיר מראה לי ומפתיע אותי. אני מאוד אוהבת להשתעשע עם השפה, גם אם אני כותבת על נושא מאוד כבד כמו שירים שכתבתי על אלן. ראיתי שקשה לי לכתוב עליו באופן ישיר, אבל בכל זאת הוא מופיע בספר הזה, ותמיד באופן מאוד עמום, כמו בשיר הזה". מתוך ספרה של אפטרמן:

יש קו בין כאן

יֵשׁ קַו בֵּין כָּאן

לְשׁוּמָקוֹם

זֶהוּ קַו הַזְּמַן

קַו הַזְּמַן מְצֻיָּן לְרִקּוּד

יֵשׁ קַו שָׁם הַשָּׁמַיִם

נֶעֱלָמִים מֵעֵבֶר לָהָר

הַגְּבוּל הַמֻּחְלָט

שֶׁל עוֹר הַפָּנִים

יָד בְּיָד מְרַקְּדִים הַמֵּתִים

אֶל הַקַּו בְּמַעֲלֵה הַגִּבְעָה

פְּנֵיהֶם רֵיקוֹת

מִמַּחְשָׁבָה

הַחַיִּים לְעוֹלָם לֹא יַגִּיעוּ לְשָׁם

כְּשֶׁהֵם מַנִּיחִים אֶת הָרֶגֶל

כְּדֵי לִפְתֹּחַ בְּרִקּוּד

הַקַּו נֶעֱלָם

הקסם של יוז

למרות השנים שהיא חיה כאן, נדמה כי העברית עדיין יושבת פחות טוב מהאנגלית. אבל זה רק נדמה. את ספרה הראשון, "Rain" כתבה אפטרמן בצעירותה באוסטרליה, והספר זכה במענק מטעם המועצה האוסטרלית לאמנות, ואף תורגם לעברית על ידי סבינה מסג ופורסם בהוצאת הקיבוץ המאוחד ב-1991, תחת השם "איילה". למרות פער הזמן שנפתח בין שני הספרים, השירה החלה אצל אפטרמן בגיל מוקדם מאוד, וכללה את תמיכתם של אחד מגדולי המשוררים הבריטים, טד יוז.

"בתור ילדה קראתי מה שהיה בבית, וזאת לא היתה ספרות גבוהה. אבל בהמשך התחברתי מאוד לטקסטים של סיליביה פלאת' וטד יוז". את יוז היא פגשה ב-1975, כשהגיע לאוסטרליה לפסטיבל שירה. "יוז מאוד עודד אותי עם הכתיבה שלי. הוא מאוד אהב את השירים ונתן לי חוויה חזקה מאוד של הכרה במה שאני עושה. זאת היתה הפעם הראשונה שמישהו הכיר בי כמשוררת. הייתי אז בת 28. הוא קרא מהשירה שלו בפסטיבל ואני זוכרת אדם עם נוכחות מדהימה והרבה כוח בקריאה שלו. הוא קרא את השירים כמו קוסם".

יהודה עמיחי. תמיד זכרה את העצה שלו

דרך הקשר עם יוז הכירה אפטרמן גם את יהודה עמיחי, שגם התרשם משירתה באנגלית. "מעמיחי למדתי כמה דברים חשובים. הוא היה משורר רציני. אחרי שהוא ראה את כתב היד שלי באנגלית, והוא הציע לי, 'תנסי לכתוב בעברית. זה יכול להיות לך מאוד מעניין. תעשי את זה', ותמיד זכרתי את העצה שלו".

ואיך זה לכתוב בעברית, שהיא לא שפת האם שלך?

"עכשיו אני כבר מאבדת את האנגלית, כי פשוט התאהבתי בשפה העברית. אני אוהבת את החוכמה שמתלווה לה, את הצליל, את הגלישות שיש בה. אני מאוד אוהבת את התנ"ך. התחלתי ללמוד עברית כשבאתי לארץ באולפן. גם השירה הראשונה שקראתי בעברית היתה של אבות ישורון ועמיחי, והיא מאוד העשירה אותי. 

"למדתי גם המון מהקבלה ומהתנ"ך, באופן של לימוד עצמי, לצד לימוד בחברותא. יש משהו בשפה הקבלית שחלחל לשירה שלי. אחרי שבעלי הראשון מת, הדברים היו מאוד לא ברורים. איך אסתדר לבד, איך הילדים יסתדרו. אבל מה שהיה לי ברור שאני לא חוזרת לאוסטרליה, שאני הולכת להיות משוררת. זה התחבר לנדר מוקדם שנדרתי עוד באוסטרליה. אז עוד לא ידעתי מהו נדר מבחינת היהדות, אבל זה נדר שישב עלי במשך שנים".

"כתבתי. אבל בעיקר פירנסתי את המשפחה. עבודה באדריכלות היא עבודה קשה עם הרבה מאוד פרטים והיה לי קשה לשלב את שני המקצועות. שירה דורשת שקט. ניסיתי לדבר על דברים באנגלית, אבל הם לא התבשלו. אני חושבת שהיה לי קשה לעשות את זה עם שפה שפתאום לא נמצאה סביבי. כנראה שזה לא היה הזמן. אבל עם השנים גיליתי שהשפה היא בעצמה הנושא. לקח לי הרבה שנים לאסוף את השירים לקובץ, בעידוד אנשים כמו זלי גורביץ', יורם ורטה ומיכל גוברין".

הטקסט התנ"כי אכן נוכח בשירים שלך.  

"בהחלט. לדוגמא השיר 'חרומי האף' פותח בקטע שמאוד התפעלתי ממנו שלקוח מספר שמואל, בשיר אני מתכתבת עם הדבר הזה, עם הפחד שלהם ועם הויתור". מתוך ספרה של אפטרמן:

חרומי האף

וַיַּעַל נָחָשׁ הָעַמּוֹנִי וַיִּחַן עַל־יָבֵשׁ גִּלְעָד; וַיֹּאמְרוּ כָּל־אַנְשֵׁי יָבֵישׁ אֶל־נָחָשׁ כְּרָת לָנוּ בְרִית וְנַעַבְדֶךָּ. וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם נָחָשׁ הָעַמּוֹנִי בְּזֹאת אֶכְרֹת לָכֶם בִּנְקוֹר לָכֶם כָּל־עֵין יָמִין; וְשַׂמְתִּיהָ חֶרְפָּה עַל־כָּל־ יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו זִקְנֵי יָבֵישׁ הֶרֶף לָנוּ שִׁבְעַת יָמִים וְנִשְׁלְחָה מַלְאָכִים בְּכֹל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל; וְאִם־אֵין מוֹשִׁיעַ אֹתָנוּ וְיָצָאנוּ אֵלֶיךָ. וַיָּבֹאוּ הַמַּלְאָכִים גִּבְעַת שָׁאוּל וַיְדַבְּרוּ הַדְּבָרִים בְּאָזְנֵי הָעָם; וַיִּשְׂאוּ כָל־הָעָם אֶת־קוֹלָם וַיִּבְכּוּ.וְהִנֵּה שָׁאוּל בָּא אַחֲרֵי הַבָּקָר מִן הַשָּׂדֶה וַיֹּאמֶר שָׁאוּל מַה־לָּעָם כִּי יִבְכּוּ; וַיְסַפְּרוּ לוֹ אֶת דִּבְרֵי אַנְשֵׁי יָבֵישׁ. וַתִּצְלַח רוּחַ־אֱלֹהִים עַל־שָׁאוּל כְּשָׁמְעוֹ אֶת־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה; וַיִּחַר אַפּוֹ מְאֹד. וַיִּקַּח צֶמֶד בָּקָר וַיְנַתְּחֵהוּ וַיְשַׁלַּח בְּכָל־גְּבוּל יִשְׂרָאֵל בְּיַד הַמַּלְאָכִים לֵאמֹר: אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ יֹצֵא אַחֲרֵי שָׁאוּל וְאַחַר שְׁמוּאֵל כֹּה יֵעָשֶׂה לִבְקָרוֹ; וַיִּפֹּל פַּחַד יְהוָה עַל־הָעָם וַיֵּצְאוּ כְּאִישׁ אֶחָד.

שמואל א', י"א, 8-1

שֶׁהָיוּ כּוֹרְתִים לָהֶם אֶת הָאַף

כְּדֵי שֶׁכֻּלָּם יֵדְעוּ שֶׁאֲסִירִים הֵם

קָרְאוּ לָהֶם חֲרוּמֵי אַף

וְעַל אַפִּים כְּרוּתִים

עַל חַרְטֻמֵּי עַמֵּנוּ וְעַל חַרְטוֹם סִירָתוֹ

עַל חֶסֶד הֶרֶף עֵינוֹ

וְעַל נָחָשׁ הָעַמּוֹנִי וְאַנְשֵׁי יָבֵשׁ

וַיִּפֹּל פַּחַד ה' עַל הָעָם וַיֵּצְאוּ כְּאִישׁ אֶחָד

וּבְחֶרֶב עֵינָם וַחֲרוֹן אַפָּם יְצִיאָתָם וּכְנִיסָתָם

וּמִי מֵהֶם טָעִים

וְעַל שִׁנָּיו הַבּוֹהֲקוֹת הַחֲדָשׁוֹת שֶׁל מֻחַמַּד

מִתְנַפְנְפוֹת וְרוֹקְדוֹת עַל גַּג הַסֻּכָּה בָּרוּחַ

חוֹזֵר הָאוֹר וְנוֹגֵעַ בְּכָל קָנֶה וְעָלֶה

מַכְרִיעַ אוֹתָם אַפַּיִם אַרְצָה בְּשַׁלְוָה

גם שם הספר אותו בחרה אפרטמן, "הי", לקוח מספר יחזקאל, וכן עטיפתו מורכבת מצירופי אותיות ומילים מפורקות. "המילה 'הי' נוגעת לנושא הקינה, שקרוב לספר שלי. בנוסף לפירוש אני אוהבת את הצליל עצמו של המילה, שלוקחת את האוזן למקום מופשט".  

למה לה פוליטיקה עכשיו

בשער השני של הספר הקרוי "חומה", כותבת אפרטמן שירים פוליטיים, דרכם היא מתבוננת על המצב ועל פגיעת החומות והגדרות בטבע הפראי שסביבה, וכן באנשים שחיים בו.

"אנחנו חיים במקום של מלחמה/ מעבר לגדר שבנינו בעצמנו/ מחוץ למחנה// שדה שיבולת שועל עולה/ בקו ישר מהחלון. לכאן הגענו מזמן/ גם אז השדה היה לבן".

"בשטחים חומה שמורכבת מ-11 מטר של בטן. ראיתי אותה בקו האופק וזה גרם לי זעזוע עמוק. בהתחלה דחיתי את עצמי מלכתוב שירה פוליטית, אבל אני חושבת שזה פשוט אסון לחיות מאחורי חומה שכזאת. האוויר נחסם ממערב למזרח, והחומה חותכת את הטבע ואת קווי היישובים. אבל מאוד קשה לכתוב בימינו שיר פוליטי טוב, שבאמת יאמר משהו".  

אז איך ההרגשה להוציא שוב ספר אחרי כל כך הרבה שנים?