צריך להשתמש במילה המלוכלכת: פוליטיקה
הסכם מאבק הרופאים מראה שהבלופים לא צפויים להסתיים בקרוב, ולכן גם לאזרחים מן המניין יש מחויבות גדולה יותר מעכשיו להיכנס לפוליטיקה. ההתחלה: בהתפקדות לאחת המפלגות הגדולות
ההפגנה הגדולה האחרונה של הקיץ הסתיימה, וזה לא משנה באמת כמה אנשים בדיוק הגיעו למופע הסיום שלה. מה שחשוב הוא שהגיעו רבים, שהשיח הפוליטי השתנה בארץ ושלרוב האנשים – גם לסקפטיים שאני ביניהם – יש תקווה לכך שבעתיד אפשר יהיה לחיות כאן בכבוד.
מי שלא היה אתמול בהפגנה ולא הרגיש את הכוח שכל בודד הרגיש עם תחושת הקולקטיביות – הפסיד. מה שהכי חשוב להבין הוא שהמאבק עוד רחוק מסיום. למחאה שהתחילה מקוטג' ודיור והמשיכה ברופאים ועוד אין ספור נושאים יש כבר כמה אינדיקציות לכך שהפגנת הכוח הציבורית צריכה להימשך. מס הבלו שירד לחודש וחזר היא אחת מהן. ההסכם המבזה של הרופאים הוא אינדיקציה נוספת, משמעותית יותר, מאחר והיא מבטאת כבר "הישג" אחד של המאבק הזה שמחייב לטווח ארוך.
מה, יכול להיות שהמלצות הוועדה לא מולאו?
לא מעט רופאים רצו לשבות היום (א'). מה שמהותי הוא לא השביתה עצמה, אלא המשך המאבק. הם סקפטיים לגבי ההסכם שנחתם לאחרונה. באמצעות בחינה צנועה שלו אפשר להבין למה, ויותר חשוב מזה: אפשר להבין למה המאבק הכללי לא הסתיים. הוא לא הסתיים כי מרחו אותם. הוא לא הסתיים כי אם נוריד את הרגל מדוושת הגז של החברה האזרחית האקטיביסטית שהפכנו להיות, כל המאבק לא שווה כלום. שווה לבחון לרגע על קצה המזלג את ההיסטוריה של הסכמי הרופאים מול המדינה, הם יכולים להעיד על חשיבות ההמשכיות של המאבק בכל החזיתות.
שבע שנים לאחר הסכם קיבוצי שנחתם ב-1976 הייתה שביתה שהסתיימה בהרבה טיסות של רופאים מיואשים לחו"ל. לאחר מכן, ב1997 נחתם הסכם ברבש שבו סוכם על תוספת חד פעמית של רופאים. ההסכמים, כמו לפני כן, לא מולאו במלואם. ב-2000 הייתה בוררות שהביאה להסכמות שגם כן לא מולאו במלואן. מישהו מתחיל לזהות דפוס? וועדת אמוראי ב-2007, שהייתה בדומה לזאת של פרופ' טרכטנברג במינוי ראש הממשלה, המליצה על תקנים ראויים לבתי החולים כשבבדיקה שנעשתה על ידי ההסתדרות הרפואית באותה שנה נמצאו פערים שנעו בין רבע ל-100% מכמות התקנים המומלצת על ידי הוועדה. מה, יכול להיות שהמלצות הוועדה לא מולאו? שוקינג, מה שנקרא.
האנלוגיה שבין הפגיעה בציבור הרופאים לפגיעה בבריאות הציבור ברורה ואין צורך להסביר אותה. אנו במקומות האחרונים בהשוואות שנעשות בעולם המערבי בשיעור רופאים מועסקים וכך גם בכמות מיטות. כך, למשל, בינואר 2011 על 736 חולים מונשמים בבתי חולים לפחות משליש היו מיטות בטיפול נמרץ. נדמה שאין צורך להסביר את החשיבות של הרפואה הציבורית, ויותר מכך חשוב להסביר את הבלופים של ההסכם הנוכחי.
למשל, תוספת השכר. ד"ר גיא פרידמן, אורתופד מב"ח ברזילי באשקלון, מסביר: "היו אחוזים שהיו צריכים להעלות אותם בהסכם הקודם ולא קיבלנו אותם, ולכן חלק מהאחוזים של היום הם המשך של מה שאז שלא קיבלנו". כלומר בלוף ראשון: ההתלהבות מ-50% העלאת השכר לא נכונה, מדובר בסכום נמוך יותר. הישג שני שפורסם בדו"ח של ההסתדרות הרפואית: הוספה של 1,000 תקנים, מהם כרבע היו אמורים להתווסף בהסכמים קודמים. בלוף שני: התרברבות ממספר תקנים שהועלה, שהוא בעצם נמוך ממה שפורסם כי היה אמור להתווסף כבר לפני שנים רבות.
בנוסף, לפי ההסכם הרופאים אמורים להרוויח מדי שנה עוד כ-2.8% לשעה. די דומה לעליית המדד שגם ככה אמורים לקבל, לא? זה אם כך בלוף שלישי. הישגים נוספים היו חיזוק מקצועות במצוקה, עד 6 תורנויות בחודש וחיזוק הפריפריה. בנוגע לתורנויות, רופאים אומרים שזה לא אכיף. לפיכך, מדובר כבר בבלוף רביעי. אם מנהל מחלקה שלך אומר לך להגיע, לא תגיע? ובשביל 40-60 שקלים לשעה למומחים בדרגות ביניים.
אז אלה, על קצה המזלג הבלופים של הסכם הרופאים. הסכם שהתקבל למאבק מאוגד, יחסית, במהלכה של אחת התקופות הסוערות בארץ מבחינה חברתית כשהפוליטיקאים ואיתם אנשי המנהל הציבורי הולכים על קצות האצבעות תחת עינו הבוחנת של הציבור העירני.
בהתאגדות רחבה הרבה יותר, של הציבור כולו, יהיה הרבה יותר קל למרוח אותנו. ולכן אנו צריכים להיות עירניים, ביקורתיים ולא אדישים – בדיוק כמו שאנו בשבועות האחרונים. צריכים להמשיך עם המעורבות שלנו ועם הבדיקה של המערכת הפוליטית. ובעיקר, להמשיך להיות מאוחדים: ריכוזיות המשק, פערים בין עשירים לעניים וזכויות עובדים הן סוגיות שלא קשורות לעמדות של שמאל או ימין שלגביהן, כך נראה, יש הסכמה. אליהן אפשר להתייחס ואותן יש לפתור גם מבלי התייחסות לסוגיות מעוררות המחלוקת בארץ.
מהלך שייכנס לספרי ההיסטוריה והוא לטובת כולנו
אי אפשר להגדיר את המחאה הזאת כמחאת שמאל. כל הביקורות על דפני ליף בשבועות האחרונים לגיטימיות מבחינה תקשורתית לדעתי. מותר לעיתונאי לשאול שאלות. אבל כל זה לא רלוונטי. גם מי שלא מזדהה עם הפרסונות של ליף ושל חברתה שפיר, ואני בין אלה, חייב להבין שקורה כאן משהו גדול יותר. וזה שהן שמאלניות, בין אם כן ובין אם לא, לא משנה בכלל. כרגע הן הצליחו להניע מהלך שעורר גופים ואנשים רבים לשינוי חברתי שמחזיר את האיזון והתקווה לציבור הרחב. הצליחו, ביחד עם רבים אחרים, להוביל מהלך שייכנס לספרי ההיסטוריה והוא לטובת כולנו.
אתמול בבמה הופיעה רופאה שמתפטרת ומתנצלת על כך באופן כנה לציבור החולים והמטופלים שלה. הופיעה אם מנתניה שמסבירה שהמחאה הזאת לא שייכת רק לתל אביב. צ'ארלי ביטון היה שם, וגם כל המובילים והיוזמים שמהם אי אפשר, ואפילו אסור, לקחת את הקרדיט. היו בהפגנה צעירים ומבוגרים, שמאלנים וימנים, ומכל ארץ. היו מחאות בירושלים וחיפה וגם בקרית שמונה ובערי פריפריה נוספות.
אז מה הלאה? נגמרה ההפגנה האחרונה לקיץ וגם הסיקור התקשורתי לא יימשך לנצח. עכשיו הציבור בארץ יהיה חייב להיכנס לפוליטיקה ולהפוך אותה מהמילה המגונה שהיא היום למילה האידיאליסטית שהיא צריכה להיות. במקור היא הרי אמורה לסמל את ביטוי הדעות השונות ולא את המיץ של הזבל כפי שמקובל לראות אותה היום.
הצעד המרכזי שעכשיו הציבור יכול לנקוט בו הוא להתפקד. בבחירות האחרונות 116,000 אנשים, מצביעים בפריימריס בקדימה, ליכוד ובעבודה – השפיעו על יותר מחצי מהכנסת. על 68 חברים
אם לדייק. רוצים להשפיע? להגיע להופעות של שלמה ארצי ואייל גולן זה לא מספיק. זאת לא טרחה גדולה, וגם לא הוצאה כספית יוצאת דופן. יצאנו לרחובות, וזה יפה. עכשיו צריך להמשיך הלאה. זה מה שיביא את השינוי באמת, שליטה בפוליטיקה הישראלית. זה מה שימנע את הבלופים הבאים, מעורבות מבפנים.
אחת הנואמות אתמול בעצרת בתל אביב צעקה "המדינה זה אנחנו – לא הפוליטיקאים". בלי פוליטיקה אי אפשר הרי. נכון? אז אם העם דורש צדק חברתי - שיביא אותו בעצמו ויניע את הפוליטיקה לכיוונים שהוא חושב שהיא צריכה לצעוד בהם. העם דורש פוליטיקאים טובים יותר? הוא יכול לבחור.
- רוצים להמשיך ולשנות? היכנסו לעמוד הפייסבוק של היוזמה להתפקדות
- שווה בשווה
- מדור המציג את הפערים החברתיים במדינה ודרכים לצמצומם. לפניות למדור:
- היכנסו למדורים הקודמים של "שווה בשווה
".
לפנייה לכתב/ת 
