אולי פשוט נשאל את המורים והמורות?
במקום להנחית מומחים מלמעלה שיסבירו לנו 'מה לא בסדר במערכת החינוך', הגיע הזמן לשמוע את המורים והמורות ולתת להם יותר סמכות ואוטונומיה. אם זה עובד בטויוטה ובשיטת הקוד הפתוח, למה שזה לא יעבוד גם בחינוך?
בתוכנית פופוליטיקה ששודרה בערוץ הראשון ביום שלישי האחרון של החופש הגדול (30.8.2011) מומחים רבים ניסו להסביר את מצבה של מערכת החינוך ואת הפער שבין ההשקעה במערכת לתוצאותיה.
בנוסף להעדר ייצוגן של אוכלוסיות שונות בדיון – תופעה לה אנו עדים שוב ושוב בתוכניות מסוג זה (ראו למשל את הפאנלים המתקיימים במהדורות החדשות של ימי שישי) – בלט במיוחד העדר קולם של המורים והמורות המכירים את פרטי מערכת החינוך ואשר סביר להניח כי הם אלו שיודעים להסביר בדרך הטובה ביותר את מצבה.
פילוסופיית הניהול של "טויוטה"
מי שמחפש ראייה ליכולתם המופלאה של המורים והמורות להניע מהלכים, לנתח את מצב מערכת החינוך ולהציע פתרונות לשיפורה, יכול למוצאה בקונגרס החינוך הראשון והשני שהתקיימו בחודש האחרון כחלק מהמחאה החברתית.
בקונגרסים אלה קל היה להבחין במאות אנשים (מורים, מורות, אנשי ונשות חינוך במסגרות שונות, תלמידים, ועוד) המנתחים את מצוקות מערכת החינוך ואת האופן בו היא חוסמת את ביטויים, ומציגים את רעיונותיהם המקוריים לקידומה.
קונגרסים אלה אורגנו ע"י אנשי ונשות חינוך מבלי שמישהו הורה להם לעשות כן, תוך ניהול דיונים בסגנון מעורר כבוד והערכה: בשקט, לעומק, ובהקשבה אמיתית.
בכל שיטת ניהול מודרנית ידוע כי על מנת לקדם את הארגון, יש לשמוע את העושים במלאכה וכי תפקיד המנהלים הוא לאפשר לעובדים ליישם את רעיונותיהם ולהביא את כישרונותיהם לידי ביטוי.
הרציונאל לכך פשוט: העובדים הם אלה המכירים את השטח, מבינים את פרטיו, ויכולים להבחין בבעיות, להסביר את מקורן ולהציע דרכים לתיקונן. ראו, למשל, את פילוסופיית הניהול של טויוטה, שעל פיה לכל אחד מהעובדים יש זכות לעצור את פס הייצור על מנת לשמור על איכות המוצר.
דוגמא נוספת היא פיתוחו של קוד פתוח המתנהל ללא ניהול מרכזי ומפיק תוכנה באיכות גבוהה. הרעיון בשני המקרים זהה: האצלת סמכויות, נתינת אחריות ומתן אפשרות לעושים במלאכה לקבל החלטות בעצמם, כולם יחד מעודדים עובדים לעצב את ארגונם באופן המתאים לסביבה בה הוא פועל באופן טוב יותר מן המצב שבו עליהם ליישם הנחיות שעוצבו ע"י אחרים ובו בזמן לשאת בתוצאות.
באופן דומה, יש לבנות תרבות במערכת החינוך המאפשרת למורים ולמורות לבטא את עצמם, אישיותם, כישרונם, והתכנים המעניינים אותם ע"י שיתופם המלא בעיצובם של תהליכים שונים שעליהם ליישם.
גם אם קשה לקבל נקודת מבט זו, ניתן לראות כי התהליכים האחידים, המוכתבים מלמעלה, אותם נדרשים המורים והמורות ליישם כעת, במקרים רבים ללא הבנת הקשרם והצורך בהם (למשל, מילוי טפסים ודוחות רבים), אינם מניבים את התוצאות הרצויות.
כבוד למורים
אז כיצד ניתן ליישם שיטת ניהול מאפשרת ומאצילת סמכויות במערכת החינוך? למעשה, אין די בשיתוף המורים בתוכניות לימודים (שם ברור שיש לשתפם), אלא בעיצוב מערכת החינוך על כל פניה.
הנה מקרה אחד לדוגמא שאינו עוסק בתכנים לימודיים:
לקראת התרגיל "נקודת מפנה 5" שנערך בסוף שנת הלימודים הקודמת (19.6.2011), קיבלו בתי הספר במחוז חיפה הנחיות לביצוע פעילות מתוקשבת במצבי חירום. ההנחיות התקבלו שלושה ימים לפני התרגיל בדואר אלקטרוני שבו פורט לוח הזמנים של הפעילות.
במייל נאמר כי ביום הפעילות על צוות המורים לשבת בביתם מול המחשבים בשעות אחה"צ והערב, לאחר יום עבודה, לעקוב אחר ביצוע משימות שניתנו לתלמידים, לדווח לאנשי הקשר בבית הספר על התקדמות התלמידים, ולהתקשר לתלמידים שלא ביצעו את המשימות על מנת לברר את הסיבה לכך.
מקרה זה מדגים את המתרחש חדשות לבקרים, כאשר על מורים מוטלות משימות ומטלות שלרובן מצורפים דוחות שעל המורים למלא, כאשר כלל לא ברור שדוחות אלה נקראים, מנותחים ומסקנותיהם מיושמות (כי כאמור, קיים פער בין ההשקעה במערכת לתוצאותיה).
"הנחתות" מעין אלה לא רק שמשדרות חוסר הערכה וכבוד למורים ולזמנם, הן משקפות גם התנהלות לא מתוכננת של מערכת שאמורה להיות מסודרת וערוכה למצבי חירום ולהקנות לעובדיה בטחון וסביבת עבודה יציבה ומאורגנת.
בואו נבחן תסריט אלטרנטיבי למקרה זה המעביר את האחריות למורים, משתמש ביצירתיותם ובחריצותם, לוקח בחשבון שלכל בית ספר מתאים מערך אחר בשעת חרום, (וסביר להניח שגם היה מביא להיערכות טובה יותר של בתי הספר בעתות חרום).
כחודש לפני מועד התרגיל היה נשלח מייל לבתי הספר המיידע אותם כי בתאריך הנקוב מתקיים התרגיל, תוך פרוט הנחיות כלליות לביצוע התרגיל.
על בסיסן של הנחיות אלה כל בית ספר היה מתבקש לארגן צוות מורים שתפקידו היה לתכנן את פרטי המהלך המתאים לבית הספר, כולל מדדים לבדיקת הצלחת התרגיל בבית הספר, ולהעביר מערך זה למשרד החינוך כשבועיים לפני התרגיל.
בדרך זו, משרד החינוך היה לומד על אופנים שונים בהם ניתן לקיים את התרגיל בהתאם למאפייניו השונים של כל בית ספר, מתחשב בהיכרותם של המורים את התלמידים, ובעיקר מקשיב למה שנכון ומתאים לכל בית ספר לעשות.
בשעת יישום התרגיל, הצוות המתכנן בכל בית ספר היה מנחה את מהלכו. סביר להניח כי מערך כזה היה משיג תוצאות טובות יותר בזמן אמת, משום שהיה נבנה בכל בית ספר בהתאם למאפייניו הייחודיים.
התסריט החילופי הנ"ל מפגין התחשבות, אמונה ביכולת, וכבוד לציבור המורים ולעבודתם, ומעביר את המסר כי ציבור המורים מורכב ברובו, מאנשים אינטליגנטים, חושבים, אכפתיים, המכירים את המערכת שבה הם עובדים ויודעים לטפחה.
מה צריך לעשות?
יש להעביר את האחריות למורים, ולאפשר להם ליישם את כישרונותיהם ולעצב את סביבת בית הספר בו הם עובדים; וגם, חשוב להעניק למורים את הסמכות להחליט כיצד ימדדו אותם. הניסיון מלמד שעובדים המתבקשים להחליט כיצד ימדדו מגדירים מדדים אתגריים יותר ממדדים הנקבעים ע"י יישות מרכזית המנסה למצע מדדים ולהתאימם לגופים רבים. הסיבה לכך היא שמדדים הנקבעים ע"י הנמדדים נובעים ממקום של רצון ללמוד ולהשתפר בעתיד.
בנוסף, יש להזמין את המורים והמורות לפאנלים, ולאפשר להם להסביר את מקצועם ואת המערכת שבה הם מלמדים; בהחלט יתכן שלא יהיה כלל צורך להסביר את הפער בין ההשקעה לתוצאות, אלא להפך - את הצלחת ופריחת המערכת.
אם גישה זו עובדת בטויוטה ובקוד הפתוח, אין סיבה שהיא לא תעבוד במערכת החינוך. אחרי הכל, המשתתפים בקונגרסי החינוך שצוינו לעיל, הם בוגרי מערכת החינוך שלנו ולכן ברור כי הם יודעים ליזום, לעשות, לפרוח, ולהפריח אם רק מתאפשר להם ליישם את מקצועיותם.
פרופ' אורית חזן היא ראש המחלקה להוראת הטכנולוגיה והמדעים בטכניון.
לפנייה לכתב/ת 
