דיור ציבורי? "עושים הכל כדי שלא אקנה דירה"

מחאת האוהלים החזירה לתודעה גם את הדיור הציבורי - שירות שהמדינה כבר הפסיקה לתת לתושביה. חוק הדיור הציבורי אמנם מאפשר לנזקקים שגרים בדירות ציבוריות לרכוש אותן מהחברות המשכנות - עמידר, עמיגור, פרזות וחלמיש - ומחייב את המדינה להשקיע את הכסף בבניית דירות חדשות. אלא שהמדינה עוברת על החוק: היא לוקחת את הכסף - ולא בונה באמצעותו דירות חדשות.

• מחאת האוהלים - כל הכתבות ב-ynet
  

אבל מתברר שגם הצד השני במשוואה לוקה בחסר: דיירים ותיקים שחסכו מעט כסף ורוצים מאוד לקנות את הדירות שהן גרים בהם - והחברות המשכנות ממש לא מתאמצות למכור להם את הנכס.

"בלי הדירה שלי אין להם זכות קיום"

שרונה (שם בדוי), בת 54, גרה כבר 30 שנה בדירה של חברת חלמיש בשכונת הדר יוסף בתל-אביב. היא קיבלה את הדירה כשהייתה אישה צעירה שגידלה ופירנסה לבד ילדה בת שנתיים. "עבדתי אבל לא הספיק לי הכסף לשכר דירה, וגרתי עם התינוקת ועם אמא שלי בדירה שלה, אז עזרו לי ונתנו לי לגור כאן", היא מספרת. 

מצבה הכלכלי של שרונה השתפר מעט בשנים האחרונות: היא עובדת בפנימיה ומשתכרת כ-6,000 שקל בחודש, וכבר אינה צריכה לפרנס את הילדה, שגדלה ועזבה את הבית. כיוון שכבר אינה חיה לגמרי מהיד אל הפה, היא רוצה לקנות את הבית - אבל אין לה שום סיכוי לשלם את המחיר שהחברה דורשת תמורתו.

"כשהילדה גרה איתי לא היה לי גרוש, לא יכולתי לקנות בית, גם לא בהנחה", מספרת שרונה. "מאז חסכתי קצת כסף, אבל הבעיה היא שגם היום אני לא יכולה לקנות: מצד אחד, המחירים עלו ומצד שני, מאז שהילדה עזבה הם דורשים ממני מחיר שוק מלא. חושבים שנעשיתי מיליונרית. מאיפה יש לי כסף לשלם סכום כזה? למה שלא יתנו לי לקנות את הדירה במחיר סביר? לי יהיה בית, הכסף ייכנס לקופה והם ייפטרו מהאחריות על הדירה. מה רע בזה? הם מפחדים לצאת פראיירים?".

לשרונה יש עוד סיבה לרצות לקנות את הדירה: כיום היא משלמת שכר דירה של 1,000 שקל בחודש, אבל הדירה אמורה לעבור בקרוב שיפוץ והרחבה, ואחריו, שכר הדירה שלה אמור לעלות. "אין לי שום עניין לגור בדירה יותר גדולה", היא אומרת. "הייתי מעדיפה לקנות אותה ולהשאיר אותה איך שהיא. זאת לא הזכות שלי, אחרי שאני גרה אצלם ומשלמת להם כל כך הרבה זמן? נראה לי שהם פשוט רוצים להמשיך להשכיר את הדירות כדי לשמור על המנגנון שלהם. אם הם ימכרו את הדירות לא תהיה להם זכות קיום, אז הם לא מוכרים".

חברת חלמיש מסרה בתגובה כי "החברה מציעה מעת לעת מבצעי מכר המונחים ומוגדרים על ידי משרד הבינוי והשיכון. המבצע האחרון הסתיים בסוף דצמבר 2010 ומבצעים נוספים ייערכו בעתיד בהתאם להחלטת הממשלה. דמי המכירה של הדירות מושפעים משמאות בלתי תלויה של הנכס, שיעור ההנחה המוגדר במכרז והוותק שצבר כל דייר בדירתו. מכיוון שהדיירת לא נרשמה לאחד ממבצעי המכר שהתקיימו בעבר ומכיוון שלא בוצעה שמאות לנכס בו היא מתגוררת, לא נוכל לדעת איזו הנחה היתה עשוייה לקבל". 

"הם לא מפרסמים את המבצעים שלהם ולא מודיעים עליהם", אומרת שרונה בתגובה. "כשאני מדברת עם הפקידים מיוזמתי, הם אומרים שאני אצטרך לשלם מחיר מלא". 

"אני עשיתי את כל השיפוצים"

הדירה של שרונה קטנה, אך נעימה: שלושה חדרים שמשתרעים על 67 מטר, קירות מטוייחים, תריסים תקינים, הכל נקי ומסודר. אבל שרונה טוענת שמי שדאג לכך היא לא החברה המשכנת אלא היא עצמה.

"הדירה הזאת נראית בסדר כי אני שיפצתי אותה על חשבוני", היא אומרת. "הם לא עושים תיקונים, בכלל. אני החלפתי את הבלטות, על חשבוני, כשדוד השמש הולך אני מתקנת על חשבוני וכשהתריס מתקלקל אני מחליפה. זה לא בסדר, אבל כבר אין לי כוח לריב איתם על זה. עבדתי כל החיים, אני לא רוצה לחיות על חשבון אף אחד, אני פשוט רוצה שהם ימכרו לי את הבית ושהוא יהיה שלי, במחיר שאני יכולה לשלם".

בחברה מכחישים את טענותיה של שרונה בנושא אחזקת הדירה: "מבדיקה במסמכי תיק האחזקה עולה כי הדיירת פנתה לחברה בשלוש הזדמנויות שונות משנת 2004 ועד 2009 ובשלושתן ביצעה החברה עבודות אינסטלציה בדירתה. חלמיש מחליפה מזה שנים רבות את דודי המים החמים. החברה אינה מסרבת להחליף הדודים ופועלת בנושא זה על פי חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי. באשר לתריסים, הרי שהנושא אנו מוכר בחברה. אין כל פנייה בנושא ולחברה אין מידע באיזה נסיבות הדיירת החליטה לתקן את התריסים".