למה ויתרתי על בי"ס ציבורי ובחרתי בדמוקרטי

יום חמישי בבוקר, הראשון בספטמבר. פקחתי את עיניי ותחושה מוזרה אפפה אותי. הבית שקט, שקט מדי. בתי הבכורה בצבא והצעירה, שמתחילה את השנה האחרונה שלה בתיכון, עדיין ישנה. היא אמורה להתחיל ב-11 ובינתיים מנצלת כל שנייה אפשרית להשלים את שעות השינה החסרות. כמה דקות לפני הזמן המיועד היא תתעורר, תתארגן בענייניות ותצא. עוד יום מתחיל לו. כאילו עוד יום של חול...

הכתבות הקודמות של אלי זוהר ניב בערוץ הורים :

• לא האויב: איך לבנות יחסים תקינים עם המורה?
• הילד לא מפסיק לשקר לכם? 9 דרכים להתמודדות
• לא אוהבים את כל הילדים אותו הדבר? זה בסדר 
  

אבל משהו פה לא תקין. מרגע לרגע התחושה המוזרה משנה צורה. זה מתחיל להרגיש יותר ויותר כמו עצב. נימה דקה אך ברורה של חסר מצטרפת לתמונה הפנימית. שום תחושת חגיגיות, שום התרגשות לא נרשמת. היי, היום מתחילים שנת לימודים חדשה. איפה הימים ההם, בהם כבר מאמצע אוגוסט היינו בעיצומה של תכונה קדחתנית לקראת החזרה לבית הספר?

אבל זה לא הדבר היחיד שמאוד מאוד חסר לי. חסרה לי בעיקר האווירה החגיגית של היום הראשון ללימודים: הריגוש, הפרפרים בבטן, הציפייה הדרוכה. "זהו", אני אומרת לעצמי, "הפרק הזה מאחורייך יקירתי. זה כבר לא יקרה". פתאום אני מבינה שלא רק שזו הפעם האחרונה בה יש לי ילדות בבית הספר, אלא שגם לא אמצא את עצמי יותר, ביום השישי הראשון של השנה בשעה חמש בבוקר, בגן הפסגה ביפו, באירוע הזריחה שהוא טקס פתיחת שנת הלימודים המסורתי בבית הספר שלנו, בית הספר הפתוח הדמוקרטי.

החוויה שלי בבי"ס היא לא מהסוג שצריך לשחזר

אכן כן. שתי בנותיי הן "פתוחניקיות". זו הייתה הבחירה שלנו עבורן. מבחינתי היא נעשתה עוד לפני שהייתי בכלל אמא. היה ברור לי שהילדים שלי לא ילמדו בחינוך הרגיל. החוויה שלי בבית הספר היסודי, ועוד יותר בתיכון, לא הייתה מהסוג שמרגישים צורך לשחזר. לא שהיה לי רע במיוחד. הייתי ילדה מקובלת ותלמידה סבירה. אף אחד לא הציק לי יותר מדי. ידעתי להסתדר ושרדתי. אבל כל העסק היה סתמי. עוד יום ועוד יום, החולפים להם מבלי להשאיר חותם.

ידעתי שאת בנותיי לא אשלח למקום שבו מערכת הלימודים הוכתבה מראש, בלי שום התייחסות לשונות בין הילדים, להעדפות הטבעיות של כל אחד מהם. גם העובדה שבבתי הספר הרגילים רוב השעורים נלמדים באופן פרונטלי ומשמים עם המון חומר שלא מעניין אף אחד, שצריך לסכם, ללמוד בעל פה למבחן ואחר כך לשכוח.

הרי לי, בתור תלמידה באותה מערכת, לא היה זמן ולא פניות או עניין לתת מענה לחשיבה היצירתית, לסקרנות הטבעית, לרצון האמיתי שלי, לחקור ולצבור ידע. נמדדנו במספרים, ציונים וממוצעים. אף אחת מהמורות שלי לא ניהלה איתי מעולם שיחה אישית, לא ידעה עליי דבר מעבר למה שקרה בין כתלי הכתה. כשסירבתי בכתה ה' להמשיך להיות "זמרת הטקסים" של בית הספר, בגלל איזו הערה טיפשית של המורה, אף אחד לא טרח אפילו לבדוק איתי מה קרה. נצרתי את ההערה הפוגעת בתוכי, בלעתי את העלבון והחיים המשיכו כסדרם.

לכל ילד יש משהו שהוא טוב בו(צילום: Shutterstock)

כמו רבים אחרים גם אותי המורות אהבו כשהייתי ילדה טובה, והזדעזעו בצדקנות כשהגעתי לגיל המרד והעדפתי לבלות בים במקום ללמוד. "ממך ציפינו ליותר", הן הדגישו בפניי שוב ושוב. אני הייתי מאותם תלמידים שתמיד שמעו שהם לא מנצלים את הפוטנציאל שלהם (לא שהיה לי מושג אז מה זה אומר ומה אני אמורה לעשות אחרת), ולקראת סוף השמינית בישרה לי היועצת, כמו להרבה ילדים אחרים, ש"אני מאוד מוכשרת ואצליח בכל דבר שאבחר".

לא היה לי שמץ של מושג על מה היא מדברת ובמה אני כל כך מוכשרת. הכישרון הגדול שלי בימים ההם היה לזהות מהן הצפיות של המורים ממני ("תשובה מלאה בבקשה") ולעמוד בהן. במחשבה לאחור אני חושבת שזו הייתה התרומה הגדולה המרכזית של בית הספר לחיי: ללמוד להלך בין הטיפות ולהגיע לעבר השני במצב סביר. בכל מקרה, שום דבר שקרה שם לא סייע לי להוציא לאור את כל אותם כישורים עלומים. לקח לי ים של שנים (וסבל וכסף) לגלות אותם בעצמי.

מהרגע הראשון הרגשתי שרואים את הילדה שלי

ואז בתי הבכורה עמדה לעלות לגן חובה. סקירה קצרה הבהירה לי שלא השתנה הרבה במערכת החינוך מהזמן בו הייתי תלמידה, ומאחר וכך מצאתי את עצמי בבית הספר הפתוח הדמוקרטי ביפו. ברגע הראשון לא היה לי ברור אם הגעתי בהפסקה או בזמן שיעור. בחוץ היו כמה ילדים, חלקם שיחקו, אחרים ישבו וקראו ספר או שוחחו ביניהם. מה שמיד בלט לי הייתה ההבעה על פניהם. ראיתי מולי ילדים שמחים! תוך שניות התפתחה בינינו שיחה ערה. הם דיברו על בית הספר בעיניים בורקות ואני אמרתי לעצמי: ככה אני רוצה שהבנות שלי ידברו על בית הספר שלהן. ככה אני רוצה שהן ידברו עם מבוגרים - בפתיחות, בגובה העיניים, בפשטות ובישירות.

היום אני יכולה לומר בביטחון שזו הייתה אחת ההחלטות הטובות שעשיתי בחיי. מהרגע הראשון הרגשתי שרואים את הילדה שלי. ממש. רואים את מי שהיא, את הייחוד שלה, את הצרכים שלה, מקבלים אותה ואת הבחירות שלה, כמו להתבודד או לצייר חלק גדול מהיום. גם בכיתה א', כשהיא לא מיהרה ללמוד לקרוא כמו שאר הילדים, זה הרגיש לה לגמרי טבעי לשבת עם חברה מהכיתה בפינת הספרייה ולהקשיב לסיפור שהיא מקריאה לה. מעולם לא נתנו לה להרגיש שזה לא בסדר.

אני לא אשכח איך כשבתי הייתה בכתה ב' היה לה שיעור בו כל ילד יכול היה לבחור ללמד משהו את הילדים האחרים. כל דבר שהוא: לקלוע צמות, "טריקים" בקלפים, קסמים. כמה ימים קודם לכן אותו ילד עבר בין הכתות, הציג את הנושא שלו והזמין את הילדים האחרים להגיע (אתם כבר מבינים שזו לא הייתה חובה). רואים את היופי? מבחינתי הגעתי למקום הנכון. כל מה שאני מאמינה בו – היה שם.

ילדים לא צריכים להימדד על פי הצלחתם בלימודים

לכל ילד יש משהו שהוא טוב בו. לכל ילד יש איזשהו כשרון, יכולת, ידע שהוא יכול להעביר לאחרים, דרכו הוא יכול להתבלט ולתפוס מקום. ילדים לא צריכים להימדד בהכרח רק על פי הצלחתם בלימודים. יש כל כך הרבה קריטריונים חשובים לא פחות שאפשר להצטיין בהם, גם במסגרת בית הספר, ולקבל עליהם קרדיט. ראייה כזו מרחיבה את סל האפשרויות ומספקת הזדמנות לכל ילד לבוא לידי ביטוי. ילד יכול להרגיש "מלך" גם אם הוא לא רוכש את מיומנות הקריאה עד חנוכה (על פי דרישות משרד החינוך) או לא הגאון של הכיתה במתמטיקה. דרך התנסות כזו הוא בונה את הערך העצמי והביטחון שלו. הוא מרגיש מיוחד, שיש לו מה להציע, שהוא שווה. אם יתמזל מזלו והוא ימשיך לצבור חוויות דומות הוא יחייה בתחושה שהוא מסוגל לכל דבר - אם רק ירצה.

דרך התנסות כזו הילד גם לומד ומתאמן על כל המיומנויות הבאמת חשובות שיש בחיים: לבחור, ליזום, להיות עצמאי, לקחת אחריות, לשלוט על חייו. מתוך אותם עקרונות הילדים בבית הספר הפתוח בוחרים לעצמם את מערכת הלימודים לכל השנה ומתחייבים לה. החל מכיתה א'. למידה כל כך משמעותית לחיים.

אז נכון, יש מקצועות מסוימים שהם לא מכירים (כן, גם הבנות שלי...) ואחרים שהם מכירים באופן בסיסי בלבד. אבל ב"דיל" הזה ילדים זוכים בכל כך הרבה דברים, חשובים הרבה יותר: הם מכירים את עצמם, את היכולות, ההעדפות והרצונות שלהם. הם לומדים לבטא אותם ופתוחים להתנסויות. שווה, לא?

ויש עוד מתנות על הדרך. הילדים באמת לא מפחדים מסמכות ומרגישים בנוח עם אנשים חדשים בכל גיל, כי עבורם המורה הייתה מישהי שאפשר לדבר איתה על הכל, לשתף אותה בחיים הפרטיים והאינטימיים, להתייעץ עימה ולהיתמך בה.

גם רמת האלימות בבית הספר הייתה פחותה בהרבה ממה שאנחנו מכירים, לצערי הרב, היום. והכי חשוב, בית הספר נצרב בזיכרון שלהן כחוויה טובה, מעשירה וכייפית. וזה ממש לא ברור מאליו.

הייתי רוצה שמערכת החינוך הציבורית שלנו תלך יותר ויותר לכיוון הזה. אני שמחה לראות שזה כבר קורה פה ושם, אבל עדיין לא מספיק. הייתי רוצה שזה יקרה במערכת הציבורית הפתוחה לכולם, לא רק במסגרות פרטיות לאלו היכולים להרשות לעצמם. לא חשוב איך יקראו לזה - חשובה המהות. חינוך שרואה ועושה מקום לצרכי הילדים. יאנוש קורצ'ק, האב הרוחני שלי, הבין ויישם את זה כבר לפני יותר ממאה שנה.

בימים אלו כולנו מדברים על החברה החדשה. חברה חדשה מבוססת על חינוך טוב. חינוך טוב לא יכול לבוא ממקום של צמצום וכפייה. ילדים היום נולדים עם יכולות מדהימות. מבטאים עצמם באופן שוטף בגיל צעיר, מפגינים חשיבה פורצת גבולות, נבונה, מתוחכמת. יש להם קליטה אדירה, הם נולדים עם המון ידע. אסור לנו לקלקל את זה. החינוך הציבורי צריך להתאים את עצמו לזמן החדש בו אנו חיים. לספק את המרחב והתנאים לילדים שיוכלו לחשוב, לחקור, לפתח, לאתגר את עצמם. חינוך מסוג זה יגדל ילדים ערכיים יותר, מודעים יותר, רגועים יותר, שמחים יותר. כולנו צריכים את זה. כאן ועכשיו.

הכותבת היא יועצת משפחתית, מנחת קבוצות הורים בכירה מהמרכז להורות ומשפחה בסמינר הקיבוצים ומנהלת מנהלת פורום הורים במכללת הורים ראשל"צ. לאתר של אלי זוהר ניב לחצו כאן