משפחה כאוטית במדינה כאוטית

מה יכול להסביר את המציאות הישראלית, שמביאה את התושבים להסכים לחיות לאורך שנים במצב אבסורדי שכזה? את נכונותם לקבל את המצב הזה כרעה חולה הכרחית, ובנסיונם לשמור על עצמם מפורצים וגנבים, מגדרים וממגנים את בתיהם לדעת? מדוע אינם יוצאים בצד הדרישה לצדק חברתי גם בדרישה להגנה אזרחית ולהרתעה משטרתית ושיפוטית?

עוד בערוץ הדעות :  

• עוד לא מאוחר להתנצל בפני טורקיה / אמנון רובינשטיין
• לא נעמיד פנים, אני ובעלי התפטרנו (שוב) / המתמחה ד"ר שני כהן-סדן
• שרה וביבי הביאו את זה על עצמם / צבי טריגר
  

כנראה שאי אפשר להפריד בין המדינה הכאוטית שבה אנחנו חיים למשפחה הכאוטית שאותה אנחנו מגדלים. בעבודתי עם הורים המתמודדים עם התנהגויות בעייתיות של ילדים (חוצפה, אלימות כלפי אחים, שקרים ועד הידרדרות לפשע), ניכר כי אותן המשפחות המתקשות לכוון את הילדים למסלול נורמטיבי - אלה המכונות משפחות כאוטיות - מתאפיינות בהתנהגויות בלתי-צפויות ולא-הגיוניות מצד ההורים, ובחוסר יציבות רגשית.

במשפחה שכזו, הנהלים המקובלים והמצופים בבית, מפורשים על ידי הילדים כלא עקביים, ושלא ניתן להבין את הסדר הפנימי שבהם. במשפחות כאלה, כל התנהגות נתפשת כאפשרית, והתנהגויות חיוביות אינן זוכות להתייחסות חיובית. משם הדרך להידרדרות אינה ארוכה. בבתים כאלה נפגעת זכותם של ילדים לביטחון, הסביבה שלהם אינה יציבה וברורה.

אפשר למצוא דמיון בין מצב זה לתפקוד ההנהגה הישראלית בעשורים האחרונים: אין עקביות; הדוגמה האישית בשמירת החוק והמוסר היא שלילית פעמים רבות; הרשויות אינן מציבות קו ברור לאזרח; החוק אמנם כתוב, אך אינו מיושם, והתוצאה היא כאוטיות.

למשפחה כאוטית שמחליטה לעשות שינוי, נכונה עבודה קשה: על ההורים למפות את מוקדי הבעיה, להחליט על דרכי התנהלות מחייבות וישימות, תוך שמירה על עקביות ונהירות. עליה לראות את הבעיות הקלות כחמורות, ולהתייחס לכולן באופן מידתי. מדובר בהחלט במאמץ גדול, שנראה סיזיפי לעיתים. תוצאותיו אינן מהירות והוא מחייב אורך רוח והשקעה לטווח ארוך.

צדק חברתי וביטחון אישי 

למדינת ישראל מצפה עבודת חריש עמוקה אם ברצונה לצאת מתפקודה הכאוטי. עליה להיות מוכנה לראות את כל החוליים ולהיערך מולם, להתייחס בחומרה גם למה שמכונה אצלנו "עבירות קלות" ולהגיב במידתיות המתבקשת. עליה להעביר מסר ברור ובהיר לציבור, וליישם מדיניות בצורה עקבית. על המחוקק לקבוע עונשי מינימום לעבירות פשע שימנעו משופטינו להקל לעיתים באופן אבסורדי בעונשם של הפושעים בקרבנו, מצב הגורם להם להמשיך ולאיים על בטחונו האישי של היחיד. פושעים הופכים לעתים קרובות לידוענים ולמעצבי דעת קהל.

על המדינה להקצות משאבים לזיהוי העבירות והתייחסות עקבית כלפיהן, עליה להיות נכונה לעבודה קשה, תוך הכרה כי מדובר בשינוי שלא יושג בטווח הקצר. יש להיות ערוכים להתמודד עם גורמים שונים בציבור שימתחו את הגבולות, מה שעשוי להיראות בטווח הקצר כהסלמה. אם פנינו לטווח הארוך, והמדיניות הזו תיושם באופן עקבי, תוך שנים מספר נוכל להגביר את רמת הביטחון האישי של כל אחד מאיתנו.

אסור לאזרחי ישראל להתפשר. בצד הביטחון הכלכלי שאותו הם דורשים ובצדק, עליהם לדרוש בגאון גם את זכותם לביטחון אישי, למיצוי הדין עם העבריינים באשר הם, כזכות קיומית בסיסית.

הכותבת היא ד"ר לחינוך בחוג לחינוך במכללת עמק יזרעאל ובאוניברסיטת בר אילן, ומדריכת הורים.

גולשים מוזמנים להציע טורים: opinions@y-i.co.il