נערה עם קעקוע פרפר

מי היה מאמין שארבע שעות אחרי שנפגשנו סתם ככה בקפה, תשבי מולי, עירומה ויפה, שערך השחור גולש עד מותנייך, חליל צד לשפתייך, ואת מנגנת את יוהן סבאסטיאן באך, קונצ'רטו לחליל צד, רק בשבילי.

פנטזיה בערוץ יחסים:

• פנטזיה אירוטית עולמית של דור שלם
• זהירות, הגשמת פנטזיה עלולה להיות מסוכנת
• חי בלה לה לנד
• לאהוב כמו בספרים
  

מדהים אותי כל פעם מחדש כיצד החוויות הנעימות ביותר, מגיעות דווקא כשאנחנו לא מצפים להן. מסתבר שחבל על המאמץ, אין שום טעם לתכנן, ואין באמת טעם לרדוף אחר אתגרים ומשימות או אפילו נשים. החיים מלאי הפתעות, צריך פשוט לזרום איתם.

אהבה ממבט ראשון

תשמעו סיפור. חמישי האחרון, אחר הצהריים של סוף הקיץ, בריזה נעימה מנשבת והשמש מתחילה לצבוע את השמיים בצבעי השקיעה. אני יושב בקפה השכונתי, מנסה להירגע מעוד שבוע לחוץ בעבודה. שיחה נכנסת. חבר טוב מציע להצטרף לאחר חודשים שלא התראינו.

חצי שעה אחר כך הוא מתיישב מולי. אנחנו שותים ערק, צוחקים ומחליפים חוויות. עבדנו פעם באותה חברת הייטק. שיחה נכנסת. הוא עונה ושואל אם ידידה תוכל להצטרף אלינו. בוודאי, אני משיב בלי למצמץ.

ואז הגעת לקפה. מבטינו הצטלבו מהרגע שנכנסת. איזו כניסה מרשימה. היית כל כך יפה, תמירה, דקה, עם שיער שחור גולש עד המותניים. לבשת ג'ינס דהוי, נעלי עקב אדומות, גופיית משי אדומה, חזייה שחורה מבצבצת, וחשפת קעקוע צבעוני של פרפר על הכתף.

כהרגלי, כשמתיישבת מולי אישה יפה, אני מתחיל לדבר מהר, בלי קשר אמיתי בין נושא לנושא. התרגשתי, אני מודה. עברה לה שעה קלה בה צחקנו שלושתנו, ונראה כאילו אוסף המלמולים הלא קשורים אחד לשני שלי, העלו חיוך על שפתייך. החבר הכריז לפתע שהוא חייב לזוז, השאיר מאה ש"ח על השולחן כדי לסגור חשבון, והלך. נשארנו את ואני. בחרת להשאר לשימחתי הרבה. זה יכול היה להגמר כבר שם.

הזמנתי לשנינו כוסית נוספת של ערק, והמשכתי לנסות ולהרשים אותך. השיחה קלחה לה, היה לנו מעניין. צחקנו, הסתכלנו בעיניים, והרגשנו שנינו, כך נראה לי, שיש כאן משהו נחמד. הצעתי לך לעלות אלי הביתה. 'למה לא', אמרת, 'ישבנו כאן מספיק'. ועלינו אלי הביתה. 

קונצ'רטו בדו מינור

מכאן, הכול כבר זרם הרבה יותר מהר והרבה יותר נעים. בחרת להתיישב בסלון על מרבץ הכריות שלי, הרגשת נוח, הורדת נעליים, הרמת ידיים לאחור והתמתחת. המתיחה הזאת חשפה מייד בטן יפה כל כך, עם קריצה של פירסינג בטבור. הבאתי לנו בקבוק שנאפס, מתוק אבל חזק, גלגלתי לנו קטנה, והמשכנו לצחוק, לקשקש ולהתקרב.

השיחה, כמו הפגישה הספונטאנית שלנו, התנהלה אחרת לגמרי משיחות אחרות שהיו לי במעמד דומה. אמנם ציינת שאת גרושה, אמרת שיש לך ילדה בת עשר, ושחזרת לא מכבר מכמה שנים מארצות הברית - אבל אני לעומת זאת, אמרתי לך שאת כל כך יפה, כל כך חושנית, ומאיפה שאלתי, מאיפה בכלל נפלת עלי?

המשכנו לעשן ולשתות, והרגשנו שנינו כיצד גדר ההפרדה בינינו הולכת וקורסת לה, ולא את ולא אני יכולים להתאפק יותר. רצינו לגעת, רצינו להרגיש, אבל המשכנו לדבר. ברקע התנגנה לה הופעה חיה ושרמנטית של וויה קון דיאס. והיה נעים. הכול היה כל כך נעים. והמשכנו לשוחח.

דיברנו על אומץ, על פחד, על השמש והירח. דיברנו על אהבות, על הורות, על אוכל ויין, החלפנו רשמים על תענוגות החיים. ואז שאלת פתאום אם אני אוהב מוסיקה קלאסית, ועניתי מייד, מאוד.

שאלת את מי, ועניתי את באך כמובן, את יוהאן סבסטיאן באך. 'והאם אתה יודע לנגן?' התעקשת, 'לא', עניתי, 'ניגנתי פסנתר בצעירותי, ומאז לצערי, חדלתי. ואת?' שאלתי. 'כן...', חייכת והסמקת. 'על מה את מנגנת?' שאלתי, וענית לי את מה שרציתי לשמוע - על חליל צד.

התשובה שלך החזירה אותי מייד 40 ומשהו שנים אחורה, לעיר ילדותי. בדירה לידינו התגוררה ילדה יפה בשם אושרית, שניגנה בחליל צד. חלון חדרה בדירה ליד, היה צמוד לחלוני, והיא ניגנה שעות את באך, ואני, אני ישבתי על מיטתי, ילד בבית ספר יסודי, והקשבתי, והקשבתי והצטמררתי כולי.

אז עוד לא הבנתי אז מה פשר הצמרמורת הזאת. עכשיו, כשאת יושבת מולי, הכול כבר ברור לי. 'האם תנגני עבורי?' שאלתי. 'אפשר' אמרת, 'החליל באוטו'. קמתי, הושטתי לך יד, וירדנו לאוטו להביא את החליל.

חזרנו לביתי. הפעם בחרת לשבת על השולחן, רגלייך הארוכות משולבות על הכיסא. חזרתי למרבץ הכריות מולך, אחוז התרגשות מגודל החוויה שאני עומד לעבור, לא לפני שהדבקתי את שפתיי לשפתייך, בנשיקה עדינה, ארוכה ולחה.

התחלת עם באך והמשכת עם מוצארט, ובין לבין שתינו עוד. זה היה כמו חלום. זיכרונות ילדותי מתערבבים איתך, ועם הצליל הנפלא שאת מוציאה מהחליל שמונח לשפתייך.

את כל כך יפה, כל כך עדינה, כל כך נועזת. הורדת חולצה, ונשארת עם חזיית תחרה שחורה, והמשכת לנגן. עצרת לרגע, הורדת את הג'ינס והמשכת לנגן. ואני כבר ברקיע השביעי, נרגש ומוכן אם תרצי, לרוץ עכשיו לרבנות. רק שלא ייגמר לי, אלי, שלא ייגמר לעולם.

זכרונות ילדותי מתערבבים איתך ועם הצליל הנפלא שאת מוציאה מהחליל(צילום: shutterstock)

ואולי היה זה רק חלום?

לפנות בוקר. אור ראשון, אני מתעורר, פותח עין, מושיט יד ומחפש אותך. את איננה. אני קם מהמיטה, ומחפש אותך בבית, ואת איננה. איפה את, איפה את אהובה? לבשתי תוך כדי ריצה היסטרית החוצה נעלי התעמלות ומכנסיים קצרים, ויצאתי לחפש אותך. הסתובבתי ברחובות העיר מוכה הלם. לאן הלכת, מה עשיתי, איפה שגיתי? ואת איננה, איננה כלא היית.

מאז, לפני ארבעה ימים, ועד היום אהובתי, אני מחפש אותך ברחבי העיר. מרים כל אבן, בודק כל פינה. מחפש בחצרות, עולה על גגות, שואל בחוף הים, וסורק את גדות הירקון. לא מאמין שהלכת. איך? למה? הרי היה כל כך מושלם!

מותש מגעגועים. מחפש ולא מוצא(צילום: shutterstock)

ואתם, חברים וחברות, תעזרו לי. בבקשה. תעזרו לי למצוא אותה. תחפשו יחד איתי. ואם תראו נסיכה יפה, חליל צד מונח בשפתיה, לבושה בג'ינס, גופיית משי אדומה, עם פרפר מהמם על הכתף, תגידו לה שאני מתגעגע, שאני רוצה עוד. שאני לא יכול בלעדיה.

• ראיתם את הנסיכה היפה עם החליל? כתבו לגור סופר או לפייסבוק החדש של ערוץ יחסים