קריאת שֵׁמַע: קובי מידן קורא חנוך לוין

1.

ביום שבו פאולינה שרה, כבכל שבוע, הגיעו הסטודנטים המתנדבים למועדון בקבוצה אחת רועשת. ארבע מכוניות הביאו אותם מתל אביב בשעת אחר צהריים מוקדמת, והם התחילו לסדר בעמלנות נינוחה את שני החדרים הלא גדולים: פינת הקפה, מאפרות, מעגל כסאות לקבוצת שיחה. אחר כך, אחד אחד, כנפלטים מן הרחוב, החלו להגיע חברי המועדון עצמם.

כמדי שבוע היה אלישע בין הראשונים להגיע, ועוד לפני שהכין לעצמו קפה וגרר לעצמו כסא החל לסדר את לוח השחמט. הסטודנט שמשחק עם אלישע מדי שבוע יודע שאלישע היה פעם שחקן מצטיין, הוא שיחק, אומרים, בקבוצה בליגה הלאומית - הפועל חולון, אולי אס"א בת ים – אלא שאז חלה, אושפז, חובר לכדורים, ניתָק.

"בטח מבלבל לבוא לכאן" (צילום: shutterstock)

לולא חלה לא היה אלישע יושב כאן, בחדרי "נפש לנפש", ולולא חלה לא היה הסטודנט, בעצמו שחקן לא רע אבל חובב, מחזיק מעמד מולו יותר מכמה מהלכים. מדי פעם מבליח אלישע במהלך שמותיר את הסטודנט פעור פה ומחשב להיכנע. אלא שגאוותו עוצרת בעדו; הוא נלחם על חייו, כביכול, וכבר למד לדעת שאחרי ההברקה הזאת ישוב אלישע וישקע לסדרת מהלכים חיוורים, לאים כעיניו המימיות, הכחולות. כך שהסטודנט שורד עד שתם זמן המפגש השבועי, או עד שאלישע מרים לפתע את פניו מן הלוח ואומר דבר מה שמבהיר כי תם המשחק, כגון "הצבע על הקיר עושה לי כאב ראש", או "בטח מבלבל אתכם לבוא לכאן, לא? אתה מתבלבל בדרך הנה?"

2.

ביום שבו פאולינה שׁרה נדמה היה שאלישע מצליח להתרכז יותר מן הרגיל. כמו תמיד התעקש לשחק בכלים השחורים. הוא מעך בכוח שלושה בדלי נובלס על כל בדל וינסטון של הסטודנט; מעט אפר ניתר על ברכו השמאלית, המקפצת, ונרגע רק כשהנחית את המהלומה: הפרש, שהיה מרותק בהגנה על מלכו הפקיר את משמרתו ותקף את מלכתו הלבנה של הסטודנט מתוך חישוב מדוקדק, צמוד ומסתכן מאוד, של שלושה או ארבעה מהלכים קדימה.

שלא בטובתו וכנגד רצונו האיץ ליבו של הסטודנט את פעימתו והוא הצית לעצמו סיגריה. בדיוק אז נשמע קולה של פאולינה מן החדר הסמוך, הוא החדר הקטן עם פינת הקפה. קולה היה כה צלול עד שנדרשו לסטודנט ולאלישע כמה שניות כדי לזהותו. היא שרה.

מתוק הדובדבן בסתיו..."

3.

אורית, הסטודנטית חדת הלשון שמתנדבת במועדון כבר שנתיים ויותר, נטלה על עצמה לדאוג הפעם לתוכנית האמנותית בטקס הסיום, ופאולינה, כולה רצון טוב והזדקקות נואשת, היתה הראשונה שנענתה להזמנתה לשיר ולקרוא חנוך לוין. הסטודנט עצמו חשב שזה רעיון רע: מחשבות על מוות והשפלה לא חסרות בחייהם של באי המועדון, טען בישיבת הסטודנטים לאחר הפעילות השבועית.

אבל אורית גרסה בזעף, והצטרפו אליה עוד כמה סטודנטים, שטענתו נגועה בהתנשאות; לולא היה מתייחס אליהם כ"חולים", היה משוכנע שדווקא בגלל העיסוק הרב שלהם במוות ובהשפלה אין מתאים להם מחנוך לוין ואין מתאים מהם לו.

לילה אחד, כמה חודשים קודם לכן, לאחר מפגש במועדון, עלה איתה לדירתה. היא עישנה הרבה ודיברה המון. על אנטי פסיכיאטריה רדיקלית; על חוצפתם של הפסיכיאטרים, רובם גברים, המטילים אשמה על "האם המחוללת פתולוגיה"; על אביה הקומוניסט שנסע לצרפת כשהיתה תינוקת ורק עכשיו, מקץ שנים ומאוחר מדי, מנסה לחדש עימה את הקשר. העצב שנגלה לסטודנט היה מר ומוחלט כל כך שאפילו הוא, שנמשך תמיד לבורות פעורים, נרתע ונסוג. כמו אז, גם בוויכוח על חנוך לוין בחר לשתוק.

עכשיו עמד הסטודנט בפתח הדלת של החדר הקטן, שכם אל שכם עם אלישע, לפניהם ומאחוריהם סטודנטים ובאי מועדון, וכולם הביטו באורית ובפאולינה. זו יושבת עם גיטרה, מבטה ממוקד מאוד בכיסא המשרדי שלפניה שעליו דפים עם סימוני אקורדים; זו עומדת, פניה מצובעים למעלה מן המידה, עיניה זורחות באור זר, דף מילים בידה, והיא מחייכת ושרה.

מתוק הדובדבן בסתיו,

מתוק הדג מלוח לאדם רעב,

אדם עייף מתוק לו לשכב..."

4.

שקט משונה נפל על המועדון ועל יושביו. מבעד לשלבי הפלסטיק בחלון שמאחורי האישה השרה ניבט הרחוב: המולתו מהוסה בְּמרחק וזגוגית, ועל תנועת החולין הקדחתנית שלו נמשך הקסם הקברטי של הלחן. פעימת ליבו של הסטודנט נרגעה. בעיני רוחו ראה את עצמו, ילד, עובר ליד בית הספר שלו, בבוקר יום לימודים, והוא, משום מה, מחוץ לגדר. דבר לעולם לא ישווה למתיקות החירות ולהכרח השעבוד.

אחר כך, בבהירות ובעוצמה שהפתיעו אותו, עלתה לנגד עיניו תמונה מן ההצגה "הוצאה להורג", שראה זמן מה קודם לכן בביצוע סטודנטים. אחד הגיבורים מתבשר שעומדים להוציאו להורג, (סתם כך, בלי סיבה), והוא מכריז בלהט: אינכם יכולים לעשות זאת, זה לא יקרה, ויש לכך שלוש סיבות. הראשונה, דברים כאלה קורים רק במחזות, בספרים שאדם קורא במיטתו לפני השינה.

השנייה - אין לכם מושג כמה השקיעה בי אמא שלי בילדותי. והשלישית, החשובה ביותר, הדובר משתהה בערמומיות שמתוך ייאוש, השלישית - אני זה אני, מבינים? אני זה אני, אני זה אני, והוא מתחיל לנתר בעווית ולחזור על המילים. ואז משספים את גרונו.

ועדיין ברגע הערביים מול פינת הקפה, כמו בבועה של זמן ומקום, נזכר הסטודנט בתמונת הסיום של ההצגה ההיא: הגיבור, ברנש מגודל, כרות גפיים ומסורס, כרוך בתחבושות ספוגות דם, מבקש לשיר עוד שיר אחרון לפני שיוציאו אותו להורג (בלי סיבה, סתם כך). והוא שר בקול ניחר את השיר ששרה עכשיו פאולינה מולם במועדון.

5.

אלישע משך בשרוולו של הסטודנט. רמז חיוך הסתמן על פניו, אולי רטט מתוח. הוא ניסה לומר בשקט, אבל קולו היה, כתמיד, מעט רם מדי: בוא, נמשיך. אלא שמשהו נפרם בדריכותו. הוא עדיין לא כשל בטעות מפורשת, אבל החל לדדות, כביכול, במרחבי הלוח. ניטל ברק האיום של הפרש והסטודנט התמלא פתאום תקווה ושמחה. חייל לבן מכה חייל שחור. ההגנה מיוצבת. נראה מה הוא יעשה עכשיו. והוא הרים את עיניו לאחר דקות ארוכות מן הלוח אל אלישע, ולהפתעתו פגשו עיניו את עיני יריבו והן נעוצות בו, למעשה מביטות דרכו.

מה מתפיח כך את השקיות תחת עיניו. פעם באה אימו לקחת אותו הביתה. אחד הסטודנטים מצא את מספרהּ ביומן הפעילות וטילפן ואמר שצריך לבוא כי אלישע לא יכול לבד. לאחר זמן מה הגיעה לקחתו. אשה זקנה, קטנה, כף יד מגוידת לופתת בחוזקה מחזיק מפתחות בצורת סמיילי, מובילה את בנה, גבר כמעט קשיש, גבוה ובוהה. הוא הלך מעט לפניה, ולפני שיצאה אל הרחוב הסתובבה ואמרה לחלל האוויר במבטא זר לא ברור: "ומה, מתי כבר הוא יהיה בסדר?" והוסיפה, כאילו לעצמה, פניה כבר מופנות החוצה, "שאבא שלו מת צעיר מאוד".

עכשיו נשמעה רק נגינת הגיטרה מן החדר הקטן ומעט המולה - כסא מוזז, תחילת ויכוח. מבטו של אלישע, שהיה רחוק, התרוקן לפתע, כאילו הספק שבעיניו מאכּל את מבטו. הוא אמר: "ההוא, ההוא".

6.

הסטודנט חשב שהוא מחקה קול נביחה או יללת חיה, אולי ממלא בלעג את מקום שירתה של פאולינה. אבל אלישע שב ואמר: "ההוא, ההוא. הרוח אומר ההוא, ההוא", והסטודנט הבין שאלישע מקשיב למישהו אחר שהוא, הסטודנט, אינו יכול לשמוע. לאט מאוד ובמאמץ גדול נעמד אלישע על רגליו ופסע בצעד פזור, כדורך על אבנים בנהר, לעבר החדר הקטן. הסטודנט מיהר בעקבותיו. כשהגיעו לשם נגלתה לעיניהם פאולינה, עומדת על כסא, האיפור הצבעוני - ירוק, אדום, תכלת - מרוח על פניה מעיניה ומטה, דפים מקומטים בידיה הרועדות מעט, והיא שרה, בקול צלול:

מתוק הדובדבן בסתיו,

מתוק הדג מלוח לאדם רעב,

אדם עייף מתוק לו לשכב.

שופע מתיקות,

כדור גדול של שוקולד חלב, חלב;

המלפפון בקיץ כה מתוק,

מתוק הדובדבן בסתיו..."

קובי מידן קורא השבוע ב"אנשים בלילה" מתוך "ספר הציטוטים של חנוך לוין", הוצאת הספריה החדשה, ומשוחח עם רועי בר נתן, עמליה רוזנבלום ומיכל דליות.