"מט ילדים": דיוקן של כאב
בספרה "מט ילדים", בלה שייר כותבת את המציאות בעדינות שאין כדוגמתה, ומשאירה את הקוראים עם תחושת החמצה מדויקת של רגש העולה על גדותיו מבלי שיגרום לשיטפון
"מט ילדים", ספר הביכורים של בלה שייר (הספריה החדשה) הוא יציר כלאיים מפתיע. חדווה, פליאה וחמלה דרות בו יחדיו ולצדן העיוורון, אי הבהירות והבדידות. ספרים שכאלו נוטים לתאר כ"ממתק ספרותי", אך במטעמים של שייר יש יותר מר ממתוק. על אף שהסופרת פרסמה בבמות ספרותיות נחשבות בעבר, רק עתה רואות אור שלוש יצירות פרי עטה בקובץ אחד; יצירות מרשימות ומקוריות, המצביעות על סופרת בעלת אמירה בשלה וקול משכנע.
מבנה הספר ייחודי: הוא מכיל שתי נובלות ("מט ילדים" ו"גלית וגורדון") וסיפור קצר ("פעמיים"). הבחירה לאגד יחד טיפוסים ספרותיים שונים הינה בחירה אמיצה למדי, ונדמה כי היא משקפת באופן המהימן ביותר את סגנונה של שייר. זאת משום שכך מתקבל מרחב טקסטואלי גמיש ואוורירי לסיפורים הדחוסים והמדויקים. ככלל, היצירות בנויות מאפיזודות קצרות המרכיבות יחד מציאות, או נכון יותר: קרעי מציאות, כפי שזו משתקפת מעיניהן של הדמויות השונות.
הנובלה "מט ילדים" מחולקת לחמישה שערים, המהווים צוהר לעולמם של חמישה ילדים, שחייהם קשורים זה בזה, אך גם מופרדים לחלוטין, בחצר של בית דירות בצ'רנוביץ, אוקראינה, מקום הולדתה של הסופרת. "גלית וגורדון" הוגדר כרומן קצר, שעלילתו מתרחשת ברחובות תל אביב ובנפתולי הזוגיות הבעייתית של גלית וגורדון לאורך שנים רבות. הסיפור הקצר, "פעמיים", שהוא ללא ספק פסגת היצירה, הדובדבן שבקצפת במלוא מובן המילה, עוקב אחר גניה, עולה חדשה מרוסיה המתגוררת עם בתה וחתנה הקמצן, בדידותה הנוראה וחוסר האונים בו היא חייה.
הזדמנות לאושר
נכון יהיה לפתוח בסופרלטיבים ולציין כי כתיבתה של שייר מקורית וחכמה, אינטליגנטית ואלגנטית. סגנונה בהיר, אך רב שכבתי, כזה שאינו חושף את ערוות הסיפור במלואה ומותיר חלקים סתומים ונסתרים. בכל היצירות היא מצליחה ליצוק אמינות כבירה לדמויותיה, בונה היטב את הסיפור ומצטיינת בתיאורים מבריקים, מדויקים ומרגשים. עיקר כוחה בעיצוב נקודות המבט של הדמויות, אשר באמצעותן המציאות הפרטית והחברתית נחשפת לקורא, בד בבד שהתמונה כולה נסתרת מעיני הדמויות, הנכשלות - כל אחת והנסיבות שלה - לראות את הרבדים השונים שהמציאות טומנת בחובה וכמו מפספסות את ההזדמנות לאושר בשל כך.
ואכן, ההזדמנות לאושר, שהיא חמקמקה כל כך, נוכחת בכל הסיפורים. ב"מט ילדים", הזדמנות זו נפרשת לקוראים רק לאחר קריאה בחמשת השערים של הנובלה, כאשר אנו נחשפים לדמויות נוספות המאכלסות את חצר המשחקים והעולם הילדי האכזרי, המורכב והמאיים, שרק לעתים הוא מאפשר רגעים של נחת. הסיפורים אינם כתובים בגוף ראשון, אך נקודת הראות של הדמות הראשית בכל שער בנובלה היא שמכוננת את התיאור של המציאות.
מתוך כך, מתקבלת תמונה חלקית למדי, שכן המספרת אינה מוסרת את הפרטים שהדמות הראשית דחקה מתודעתה או התעלמה מתוקף אי החשיבות שלהם עבורה. זאת אנו מבינים כשאנו נחשפים לנקודות מבט אחרות ומגלים נקודות השקה, דמויות חוזרות וסיטואציות שלא אוזכרו קודם לכן, משום שלא היה בהן עניין לדמות המרכזית.
טכניקה מסורבלת ומדהימה זו פועלת את פעולתה כקסם. היא מערערת את המאזן שוב ושוב בשל האפקט הרגשי החזק שנוצר בעקבותיה. ההכרה של הקוראים בראייה החלקית של הדמויות, בפספוס ובאטימות, מחייבת בחינה מחדש של הדמויות כולן, התנהגותן ויחסן לזולת. היות עצמי מתפקד כאבן שואבת לאינספור סיטואציות סבוכות ואלימות (בעיקר מהבחינה הנפשית) במובן זה שהאינדיבידואליות והכרת העצמי של הילדים מוליך אותם תמיד לעבר האבדון. אולם, האבדון שמציירת שייר מורכב מחוסר הבנה, מטעויות ילדותיות ומתפיסה לא שלמה של המציאות.
כך מתגבש לנגד עינינו, בחצר משחקים באוקראינה, תמהיל משובח של תודעות והגדרת הזהות על ידי עצמי ועל ידי האחר המתבונן בו. שייר מפליאה לכתוב את עולמם של הילדים והאמינות של העולם הילדי, כפי שהוא מוצג כבר מתחילת הנובלה, אינה דוהה לרגע.
בנובלה השנייה, "גלית וגורדון", מתגלה שייר כמי שמיטיבה לעצב דמויות בוגרות יותר. ככלל, ניתן לראות בספר כולו ציר כרונולוגי מילדות לזקנה, ושייר מצליחה להעניק לכל תקופת חיים את סגנונה המדויק והייחודי. "גלית וגורדון" הוא אם כן, טקסט שונה לחלוטין. המרחב המפותל של רחובות תל אביב על ברכת "גלית" וחוף "גורדון" שבעיר, משמש כקרקע פורייה לסיפור אהבה-אכזבה של זוג צעירים, שגם מתבגרים עם השנים. גם בסיפור זה, שהוא קצבי יותר, אך המלודיה שלו עדינה, שזורים דימויים מרגשים בחוסר התחכום שלהם, המונע תחושה של זיוף ותורם לתחושה כי הרגשות חשופים לגמרי.
לטעמי, "גלית וגורדון" היא היצירה החלשה מבין השלוש מבחינת העניין שהיא יוצרת, אך זהו טעם אישי בלבד,
שכן היא מעוצבת לעילא, אך ניצבת בתווך שבין שתי יצירות מושלמות. "פעמיים" הוא כאמור סיפור קצר מופתי וניכרות בו עקבותיו של צ'כוב, בשל ההתמקדות בדמות הקטנה, בקיום העלוב ובטעות הפטאלית שנעשית מכורח הנסיבות וללא ידיעה. שייר כותבת בחמלה רבה את דמותה של גניה, אשר הקטרקט שבעיניה וחוסר ידיעת השפה העברית מונעים ממנה להבין שהיא משלמת פעמיים בכל נסיעה באוטובוס, בעוד היא נמנעת בעצמה לנסוע אל חברתה קרן - האור היחידה שבחייה, מפאת קמצנותו של חתנה.
היא אינה יודעת שהמחיר שהיא משלמת יכול היה להביא אותה למחוז חפצה, ובשל הראייה החלקית של המציאות (הפעם לא מתוך תום ילדי אלא מבעיה פיזית) היא גם משלמת את המחיר הממשי של הסיכוי לאושר, שנגזל ממנה בכל יום מחדש.
סיפוריה של שייר חזקים מאד משום שהיא מציבה את הפרובלמטיקה כחלק אינהרנטי מהזהות של הדמויות הראשיות. נסיבות חברתיות שונות משפיעות על מעשיהן, אך בפועל, לקות הראייה שלהן ותפיסתן החלקית או השגויה את המציאות - מכוננות את קיומן.
שייר אינה מספקת התרה של המכשול, אלא מנכיחה אותו לאורך כל הדרך ולפיכך, הסופים של הסיפורים עצובים למדי ומשאירים את הקוראים עם תחושת החמצה. אך לא מדובר בהחמצה חיצונית למעשה הספרותי, אלא כזו שנובעת מהכוח האדיר שלו; מהסיפור המדויק, הכואב והמורכב, מהרגש שעולה על גדותיו אך מבלי שיגרום לשיטפון ומיכולתה המדהימה של שייר לכתוב את המציאות בעדינות שאין כדוגמתה, שבאמצעותה היא משרטטת דיוקן של כאב ביד אמן.
"מט ילדים", מאת בלה שייר. הוצאת הספריה החדשה. 219 עמ'.
