המחאה הדוממת

היה מרגש בתל אביב במוצאי שבת האחרון. נחשול מהביל של טורי מפגינים פרץ דרך רחוב מרמורק לרחוב אבן גבירול ומשם – במה שנראה כפקק תנועה אנושי בלתי נגמר – ימינה במעלה רחוב קפלן. שואגים, מאוחדים, נושאי ניסים ודגלים ושלטים, הם נעו בנחישות מדויקת לעבר התחנה הסופית בה יסוכמו מענותיהם מעל במה ודרך מיקרופונים. ולכל אורך הדרך, משני צידי הנחשול, מדרכות גדושות בהמוני אדם העומדים וצופים במתרחש כאילו היו ים סוף שנבקע לשניים ודרכו עוברים עתה בני ישראל החדשים בדרכם אל הארץ המובטחת.

בתוך שאון המחאה המשכר מעטים שמו לב לבניין ולדלת ברחוב אבן גבירול 10 על פניו חלפה דבוקת המפגינים בדרכה אל נצח הצדק החברתי. הבניין, כמו תמיד, היה שקט. שקט מדי, מטעה, אינו מסגיר את הסערות שמתחוללות בתוכו מידי יום. אל הבניין מגיעים אנשים שהחיים בישראל הלמו בהם, לא באופן בו הם הולמים במפגיני

מעמד הביניים, אלא באופן הישן והמוכר של פיגוע טרור, של מלחמה.

אלו הם נפגעי ההלם שלאחר הפורענות העצומה שהתרגשה לכיוונם נפלה עליהם שתיקה גדולה. כמו המפגינים בחוץ ליבם הומה, בטנם מלאה אך בניגוד לצועדים פיהם סכור. אף על פי שגם הם נשחקים בגלגליה הענקיים של המציאות אין בכוחם להשמיע את קול הצעקה ומחאתם נותרת תמיד בין המסדרונות, לעיתים קרובות נופלת בין הכסאות, ופה ושם אף נשמטת לגמרי החוצה אל מחוץ לאולם.

וכאמור, השקט בחוץ אינו אומר מאומה על המרחש בפנים. בתוכם הם מפוגזים חזור והפגז והפורענות שהיתה מנת חלקם רודפת אותם כאילו מעולם לא הסתיימה, ברעשים, במחשבות, בסיוטים, בריחות ובחלקי זכרונות המדיחים אותם שוב ושוב אל עברי פי פחת. ומול המתקפה הזאת שמגיעה מבפנים לא נותר אלא להוריד את הראש, לצמצם מגע, להסתגר בד' אמות עד עבור זעם.

אלא שהזעם לא עובר. או שעובר עד לפעם הבאה שנמצאת כבר מעבר לפינה, במרחק נגיעה. וכדי להתכונן מפני הבאות מפתחים הלומי הצער והמציאות הללו סוג של רדאר שיבשר להם על כל סכנה הממשמשת ובאה, ובאין מזור הם מותירים את הרדאר פועל יום ולילה, דלוקים ודרוכים לקראת כל רסיס מציאות שיטריף את חושיהם ויטיל אותם שוב לתוך מעגל הפורענות.

וכיצד יוכלו אלה לצעוק את מחאתם? כיצד יביאו לידיעת הציבור ולידיעת הממונים עליו את מכאוביהם? הרי עצם הווליום הגבוה של המחאה נוגד את יכולתם לשאת גירויים חזקים, את השקט שהם כה זקוקים לו. ואין להם כוח. אין להם כוח להפגין, אין להם כוח להילחם מול הועדות הרפואיות, מול נותני הקצבאות והשירותים,

בקושי יש להם כוח לשרוד את היום. ובישראל של היום, כמו שאנחנו יודעים, כדי להשיג משהו צריך כוח. הרבה כוח.

רבות דובר על כך שהבטן המלאה שמוחה כעת שייכת למעמד הביניים, לאלה הנושאים בנטל המיסים והמילואים; שהפעם המחאה אינה כוללת את החלשים האמיתיים והמסורתיים של החברה, אלה מהשכונות וממוקדי העוני, מרמות השכר הנמוכות ביותר, אלה שנותרו בצידי הדרך, אלה שנמצאים מתחת לסף גבית המס ולכן גם מואשמים בכך שאינם תורמים מספיק. שזאת יהיה ברור, פגועי ההלם והטראומה אינם מבקשי ארוחות חינם. הפגועים הללו תרמו ושילמו את המחירים הגבוהים ביותר שניתן לשלם. הם איבדו אב או אחות או בת, או שנפשם נקטעה, ואת גורלם זה הם פגשו באירועי מלחמה וטרור שכוונו אל כולנו ושלמזלנו פגעו בהם ולא בנו.

אז כשאתם יוצאים להפגין, או שאתם מתייעצים עם יועצי תדמית, או שאתם ממנים ועדות, או שאתם יושבים בועדות ודנים במצב – זיכרו גם את אלה שאינם יכולים לצעוק, גם כשעוברת לידם הפגנה של 450,000 איש.

• נפגעי טראומה על רקע לאומי? התקשרו חינם לנטל  תמיכה וסיוע נפשי בטלפון 1-800-363-363 או היכנסו לעמוד הפייסבוק .

• מעוניינים לפרסם מאמרים, הגיגים, מחשבות ודעות על החברה בישראל ובעולם? שלחו דוא"ל
• ל shlomit-sh@y-i.co.il   וציינו בנושא - עבור מדור "קריאה לסדר ". החומרים יפורסמו בהתאם לשיקולי   המערכת. לקריאות נוספות לסדר לחצו כאן .