"רוני מצייר מפלצת": על ילדים ועל פחדים
בסיפור של פיטר מק'קרטי היכולת של ילד לברוא מפלצת ולהוציא אותה מתוכו בפשטות, מעוררת השראה על טיבן של מפלצות בחיי הילדים, מתוך נרטיב שאינו מסתגר בתוך עצמו - אלא שולח ידיים למפלצת הכחולה שבכל אחד מאיתנו
"רוני מצייר מפלצת" הוא ספר מאוד לא שגרתי במרחב שהוא משאיר לקוראים המבוגרים והילדים כאחד, לבחון בו פרשנויות שונות למתרחש בסיפור, להעניק משמעות מרחיקת לכת לפרטים מסוימים, ולטפס כמה מדרגות (מטפוריות) מעל האירועים הקונקרטיים של הטקסט.
ההתחלה מטרידה ומיד מעוררת שאלות. רוני הילד גר בבית משותף, ו"היה לו חדר משלו. הוא תמיד נשאר בו. הוא אף פעם לא יצא ממנו". למה רוני אינו יוצא מהחדר? האם זו הגזמה או סיפור אימים בסגנון "חדר" של אמה דונהיו? באיור המלווה נראה רוני כשהוא צופה מהחלון בילדים המשחקים בכדור למטה, ובחלל הלבן הגדול המשתלט על העמוד מודגש מאוד המרחק בינו לבינם.
"הוא אף פעם לא יצא ממנו" - כמה תהיות גלומות במשפט הזה, ואצל הקורא המבוגר נעתקת הנשימה לרגע ממש. עיון בביוגרפיה של פיטר מק'קרטי האמריקני, הכותב ומאייר בדרך כלל גם יחד, מעלה קווי דמיון לרוני, ג'רמי במקור באנגלית. מק'קרטי, בן 45, סבל בילדותו מעברי דירה רבים עם משפחתו בשל עבודתו של אביו. אף על פי שיש לו ארבעה אחים ואחיות, את רוב ילדותו הוא בילה ב"תוך ראשו", בדמיונו, כך הוא מתאר.
מעברי הדירה ודאי לא הקלו את הסתגלותו החברתית, ועד היום הדמויות שהוא מפתח מבוססות על העולמות הפנימיים העשירים שיצר כשהיה רק בן שלוש. הספרה הזו, אגב, מופיעה על חולצתו של רוני, וגם על המפלצת המפחידה שהוא יוצר בחדרו.
מתוך פרץ יצירתיות או שעמום, נוטל לידו רוני עט פשוט ומתחיל לשרבט דמות כחלחלה שקורמת קווים וקווקווים לכדי מפלצת ענקית, שמתבררת כיצור לא כל כך סימפטי. המפלצת לא מפסיקה לבוא בדרישות לרוני, שנאלץ לצייר עבורה עוד פריטים ומאכלים שישמרו אותה שמחה ומרוצה (ושבעה).
המפלצת שיצר רוני תובענית ומייגעת ובמילים ספורות משתלטת על חייו ועל זמנו עד לכדי מצב בו הוא לא משתלט יותר על היצור שברא. אך הוא מצליח למצוא דרך יצירתית להיפטר ממנה - ובה בעת לעזוב בפתאומיות את החדר שלו. היציאה הדרמטית וההתחברות לילדי השכונה שהיו בלתי נגישים עד כה מובאת בישירות פשטנית מעט - "והם התחילו לשחק". כן, פשוט כך. כפי שלא היו פרטים נוספים סביב השהייה בחדר, כך ההיפטרות מהמפלצת והיציאה לחופשי אינה זוכה להסבר נוסף.
כאמור, האפשרויות לקריאה עמוקה יותר בסיפור רבות מספור. המפלצת של רוני יכולה בעת ובעונה אחת להיות היצור המפחיד שמסתתר בארון או מתחת למיטה - בעיקר אצל ילדים בגילאי שלוש-חמש - ויכולה להיות השד הפרטי של הילד שרודף אותו, מציק לו וגוזל ממנו יותר מדי משאבים נפשיים בהתמודדות. ואולי המפלצת בכלל מגלמת דמות אחרת, אמיתית, שאינה נוכחת בסיפור?
בכריכה הפנימית של הספר, בדפים הפנימיים המודבקים, מופיעים מקטעי איורים של דמויות נוספות, חלקן רק מותחלות וחלקן גמורות וצבועות, ושם נראות דמויות מבוגרות יותר בשלבים שונים של עיצוב הדמות. האם אלה ההורים הנעדרים והנאלמים של רוני? האם הם מיוצגים באופן כלשהו על ידי המפלצת? למה הוריו של הילד אינם נוכחים בטקסט ובמלחמה שלו במפלצת?
מרחבי האיור ב"רוני מצייר מפלצת" מותירים גם הם אותו מקום לפרשנות אישית. הדמויות מאופיינות במינימליזם, אישוני העיניים הם שתי נקודות זעירות, גוון העור של כולם דומה, הגוף מאופק והידיים לצדי הגוף. חללים לבנים גדולים מקיפים את ההתרחשויות, והסטטיות של האיורים הולמת את אופן המסירה הנקי והמתומצת של האירועים על ידי שורות הטקסט הקצרות.
עם המפלצת שבארון הבגדים או מתחת למיטה אפשר להתמודד בלא מעט דרכים,
אבל הפתרון של רוני בהחלט יצירתי. הוא ברא את המפלצת מלכתחילה, כייצוג של פחדים, קושי נפשי או דמות מוחשית אחרת בעולמו - והוא גם זה שמסוגל לברוא את השער להיעלמות שלה. הוא מצייר עבור המפלצת אוטובוס, מזוודה וכרטיס נסיעה בכיוון אחד, ושולח אותה הרחק ממנו לעולמי עד.
היכולת של רוני להקיא מתוכו את המפלצת בפשטות מעורר תקווה ואפילו השראה, והפתח שסיפור מותיר לילדים למשוך אותו לכיוונים אחרים ולהעלות השערות על טיבה של המפלצת הוא בסיס עדין לשיחה אישית פתוחה איתם, מתוך נרטיב שאינו מסתגר בתוך עצמו אלא שולח ידיים למפלצת הכחולה שבתוך כל אחד מאיתנו. מקסים.
"רוני מצייר מפלצת", מאת פיטר מק'קרטי, תרגום: אירית ארב. הוצאת מטר.
