לא רק דה לוקו: העונה המעולה של "לה לה לנד"
אלון דה לוקו הוא אולי זה שזכה בחוזה לסינגל, אבל בעונה של "חי בלה לה לנד", כל המשתתפים מוכתרים כמנצחים. ליהוק מצוין ועריכה משובחת הפכו את הסדרה ללהיט הגדול של הקיץ
הפתעה ענקית - אלון דה לוקו, אמן הרגאטון שאף אחד לא הכיר, הזמר שהשתחל בדרך האחורית בלי שאף אחד נתן לו צ'אנס, הבחור הנמוך עם הסטייל המופרך אבל עם הנשמה הכי ענקית שנראתה כאן מזה תקופה ארוכה, רשם לעצמו הישג אדיר הערב (ג') כשגבר על כמה מהזמרים הוותיקים והפופולרים ביותר בארץ, כדוגמת זהבה בן, דודו אהרון ואביהו שבת, וזכה בחוזה להפצת סינגל בחברת "גפן רקורדס" העולמית.
עוד על "לה לה לנד"
גם אם פרס הזכייה, הסינגל המיוחל, יתברר כפחוּת מההבטחה, דה לוקה, כפי שכינה אותי המנטור הבינלאומי אורי פסטר, יכול לזקוף לזכותו הערב נקודת ציון ענקית בקריירה, לא רק בגלל הזכיה בפרס, אלא בעיקר בזכות העובדה שהוא קיבל הכרה לאומית כפי שמעולם לא היה מעז לחלום עליה.
דה לוקו (אלון כהן במקור) הוא אולי הזמר הפחות טוב מבין השישה, אבל הוא עשה בית ספר לשאר המשתתפים בזכות עובדה אחת - אמביציה מטורפת להצלחה שקנתה לו את כרטיס הכניסה לשוק האמריקאי. לפעמים לא צריך את הקול הכי טוב אלא דווקא את תחושת הרעב האינסופית.
דה לוקו לא בא לטיול חינם כמו חלק מהמשתתפים או רק להרוויח חשיפה נוספת לקריירה, הוא בא לעבוד ופאק, האיש הזה הוא סוס העבודה הכי משוגע שהכרנו. מדהים שלבסוף האיש שהתקבל לתוכנית רק ימים ספורים לפני הנסיעה ללוס אנג'לס בגלל ההברזה ברגע האחרון של עופר לוי, הוא זה שגרף את כל הקופה ויצא המנצח הגדול של העונה.
מדהימה יותר היא העובדה שדה לוקו, בניגוד לשאר הכוכבים, בכלל לא עושה מוזיקה מזרחית. זו נקודה מעניינת למחשבה: הבחירה בו היא הבטוחה ביותר, כי הסגנון שלו מוכר יותר בארצות הברית מאשר הסגנון המזרחי: אין כאן באמת ניסוי כלים מוזיקלי שמנסה לתרגם אמן ישראלי לשפה בינלאומית.
תהליך מעניין עברה הסדרה לאורך העונה. היא החלה כמו עוד ניסיון לטראש טלוויזיוני חד ממדי ומשפיל, ע"ע "היכל התהילה", ובתוך כמה פרקים ספורים, התעשתה והפכה לממתק הכי משובח בטלוויזיה.
הנסיכה והעריכה
לא לחינם הפכה הסדרה בקיץ האחרון לדבר הכי מדובר על המסך. הסיבות לכך מגוונות, אבל בראש ובראשונה ישנו הליהוק שהיה מצוין: הזמר הכי מצליח בארץ, הזמרת הוותיקה והאהובה שמחפשת את הקאמבק של חייה, ראפר נשכח אבל צבעוני, אליל בנות יפה תואר עם ייחוס הולם, זמרת צעירה שחייה היו טלנובלה ו"אחות של" שבאה לייצר דרמות אבל הפכה לדמות הקומית של העונה. כולם ביחד הביאו פסיפס מגוון של רגשות, כל אחד עם צורת חשיבה אחרת על החיים והתעשייה, ניסיון עשיר וללא שום ציפיות מלבד חשיפה נוספת והצלחה במקצוע.
סיבה נוספת היא העריכה, שהיתה לא פחות מאשר גאונית. הסדרה נמשכה בדיוק כפי שהיתה צריכה להיות - לא קצרה מדי ובעיקר לא נמתחה כמו מסטיק כפי שהרבה הפקות שמחזיקות ביצת זהב ביד עושות כדי להרוויח עוד מההצלחה, כשלבסוף הם רק יורים לעצמם ברגל ומאבדים את הקהל.
קצב העלילה היה נכון ומהוקצע. לא ראינו אותם ברגעי השעמום והבטלה מעשנים סיגריה ושורפים את הנשמה (ע"ע "האח הגדול"), תמיד היתה התרחשות מעניינת ואף פרק לא היה משעמם. מעבר לכך, האופן בה העורכים נתנו קצב מהיר לסדרה ושילבו בה מוזיקה בהתאם להתרחשויות, היו מאסטרפיס טלוויזיוני.
למי שחושב שאני מגזים, תראו את הפרק בו זהבה בן רבה את הריב המפורסם עם ניסים הנהג על הסטיגמה של שיכון ד' בבאר שבע, כשהחבורה בדרכה לאזור הכי אלים ומסוכן בלוס אנג'לס. הקצב, המצלמה שתיעדה כל רגע אבל לא שפטה לשנייה אחת, מוזיקת הראפרים הקשוחה ברקע כשנכנסו לשכונה המפחידה - פשוט מושלם.
לא עוד "דפוק וזרוק"
לא פלא אם כן שתוכנית בעל אופי יחסית דומה כמו "24/7" הפכה לפלופ הכי גדול של השנה, בעוד ש"חי בלה לה לנד" הפכה למוצר הטלוויזיוני הכי טוב הקיץ. הבעת האמון של הקהל בסדרה, שחורגת בעוצמתה מכל תוכנית ריאליטי אחרת, נובעת מסיבה עיקרית - הקהל מאס בצהוב, בזבל טלוויזיוני בו אנשים משפדים אחד את השני בשידור חי, מתקיעת סכינים בגב וחיוכים מול המצלמות,
משיטת "דפוק אותי וזרוק אותי לבריכה", מתוכניות שאתה יושב המום מההתרחשות אבל בעיקר מרגיש נבוך כשאתה רואה אותן ומנסה למנוע מהילד שלך להיחשף לרפש הזה.
בניגוד לסטיגמה ועל אף רצון ההפקה הראשוני האינסטינקטיבי, "חי בלה לה לנד" הוכיחה כי אפשר לעשות ריאלטי אחר - ללא רוע, עם המון כוונות טובות ועם נשמה אחת גדולה, דבר שזיכה אותה בהצלחת הקהל, בחיבוק מהמתמודדים ובבאזז המטורף.
בסופו של דבר הם לא יהיו "כוכב-על מדרכה בהוליווד כמו אלביס", אבל בישראל הקטנה, דודו אהרון, זהבה בן, אביהו שבת, אלון דה לוקו, אתי לוי וג'ולייטה אחת, זכו לא רק במטרה העיקרית שלהם - חשיפה, אלא מעל הכל, באהבה גדולה והערכה מוזיקלית עצומה.
