שתף קטע נבחר

 

סרט וראיון: יונתן ורדי בעקבות אביו המת

יונתן ורדי בחר להפוך חלום שחלם על אביו שנהרג לסרט קצר עם שי אביבי ומאיה מרון. כעת כשהיצירה הגמורה מוכנה להקרנה, הוא אומר שהעבודה היתה "קשה ושוות ערך לחמש שנות טיפול"

יש האומרים שהסרטים הטובים ביותר הם אלו המבוססים על חוויות אישיות של היוצרים. לעיתים הנבירה והשיטוט בעמקי התודעה שיצירה מסוג כזה דורשת מחייבים את היוצר להתעמת עם תחושות ורגשות שעשויים לטלטל אותו. יונתן ורדי (24) בחר להתמודד עם נושא אישי ומורכב, כשיצר את סרטו "קינת השפיות" בעקבות חלום על אביו שנהרג.

 

צפו בסרט "קינת השפיות" של יונתן ורדי

סגורסגור

שליחה לחבר

 הקלידו את הקוד המוצג
תמונה חדשה

שלח
הסרטון נשלח לחברך

סגורסגור

הטמעת הסרטון באתר שלך

 קוד להטמעה:

מקבץ קולנואני
 
הסרט מציג דיאלוג שמתנהל בתוך ספק חלום ספק הרהורי לב בין הילד יונתן (מאיה מרון, שהדמיון החיצוני בינה לבין ורדי בולט) ואביו (שי אביבי). "זה היה תהליך של חיפוש, והסרט שינה צורה המון פעמים במהלך העבודה", אומר ורדי. "אני בטוח שאם הייתי ממשיך לעבוד עליו, הוא היה ממשיך לשנות צורה שוב ושוב. במידה רבה הדיאלוג שאני מנהל בו עדיין מתנהל בתוכי.
 
"זו שיחה בין אבא מת לבן שנשאר בחיים, שמתנהלת בתוך הרכב שבו האב נהרג. זה המקום וזאת הסיטואציה", הוא אומר ומודה ברגשות המעורבים שלו כלפי היצירה: "מצד אחד אני מאוד אוהב את הסרט, ומצד שני קשה לי עם מידת החשיפה שלו. זו אמנם לא חשיפה צהובה, אין פרטי מידע או רכילות, אבל זו חשיפה של הרגשה ולפעמים היא עוד יותר מביכה".
 
"קינת השפיות" מתרחש בשני לוקיישנים, המכונית וחלל נוסף שיכול להיות תודעתו של האב, הבן או שניהם. על אף שהסרט מעביר תחושה מאוד קולנועית, מיעוט הלוקיישנים, הדיאלוג והמחוות של שתי הדמויות מעביר בנוסף גם תחושה קאמרית, תיאטרלית, ולא במקרה.
 
ורדי, שגדל במצפה מתת בגליל, חזר לפני כשנה מהתמחות בעיצוב תפאורות בלייפציג וחי כיום בתל אביב. הוא רצה בתחילה לעשות תיאטרון, ועזב לשם כך את הלימודים בגיל 16: "רציתי לחסוך כסף כדי ללכת ללמוד. הייתי כתב במעריב לילדים ובמקביל עבדתי בחוף ים בצפון", הוא מספר. ומסביר שהמעבר מתיאטרון לקולנוע קרה לאחר לא מעט לבטים. "אמנם בחרתי בקולנוע, הרבה מטעמים טכניים, אבל השארתי בעבודות שלי המון מהתיאטרון. אולי יבוא יום ואעשה משהו גם בתחום הזה".
 

מאיה מרון ב"קינת השפיות". דמיון חיצוני לורדי  (צילום: עמי יעקבס ויונתן ורדי ) (צילום: עמי יעקבס ויונתן ורדי )
מאיה מרון ב"קינת השפיות". דמיון חיצוני לורדי (צילום: עמי יעקבס ויונתן ורדי )

 

בגיל 18 הגיע לאוניברסיטת תל אביב, לחוג ללימודי קולנוע: "הרגשתי נורא קטן. הייתי צעיר מכולם וגם בגלל שגדלתי בקהילה של שלושים משפחות בתוך ערפל בגליל, לא ממש ידעתי איך להתנהל חברתית במערך הגדול הזה. למזלי מצאתי באוניברסיטה את ראובן הקר, שתמך בי במיוחד בעשייה של הסרט. הוא האמין במה שאני עושה על בסיס של רעיון ויזואלי בלבד, וזה דבר נדיר בעולם הקולנוע בארץ. את כולם מעניין התסריט, בעוד שיש גם עבודה קולנועית ויזואלית, וראובן ידע לראות זאת".

 

הקליפ של להקת "Stars" שורדי ביים בשנת לימודיו הראשונה

 

בחופשת הסמסטר של שנת הלימודים הראשונה יצר ורדי קליפ משלו ללהקת "Stars", וכבר בעבודה המוקדמת הזו ניכר סגנונו האישי. את הקליפ הוא מקדיש לסבו, אותו הוא מגדיר כפטרון האמנות של המשפחה: "סבא שלי נתן לי 800 שקלים להפיק איתם משהו, אז הרמתי את המזרון בדירת השותפים שלי, הצמדתי אותו לקיר והפכתי אותה לאולפן, וזה מה שיצא".

 

דמעות מאחורי המצלמה

בעוד הקליפ שביים נוצר בהשפעת שיר, הסרט "קינת השפיות" נוצר קודם כל כסיפור קצר, אותו כתב לאחר חלום שחלם: "כתבתי אותו באותו בוקר כשהתעוררתי. לקח עוד קצת זמן עד שהבנתי שאני צריך לעשות ממנו סרט קצר. בסופו של דבר, בעצת חבר, החלטתי לגשת אל המלאכה, ושנה אחר כך יצא הסרט". 

 

העבודה על הסט של הסרט, שאת המוזיקה בו כתבה אחותו של ורדי, דמתה לתחושה שהוא מעביר: צפופה ואינטימית. "צילמנו בלילות באולפן באוניברסיטה, והצוות היה מאוד קטן. בימי הצילומים הראשונים היינו אני ועמי יעקובס הצלם והשחקנים. לאחר מכן העריכה נמשכה כמה חודשים".

 

שי אביבי ומאיה מרון ב"קינת השפיות". זכרון ודמיון  (צילום: עמי יעקבס ויונתן ורדי ) (צילום: עמי יעקבס ויונתן ורדי )
שי אביבי ומאיה מרון ב"קינת השפיות". זכרון ודמיון (צילום: עמי יעקבס ויונתן ורדי )

 

היה קשה לגשת לחומרים אישיים כל כך?

 

"כן, זה היה קשה מאוד ושווה ערך לחמש שנים של טיפול. בנוסף, למדתי הרבה על עבודה עם שחקנים, איך להוציא מהם תכנים חשופים משל עצמם. היה מרגש מאוד לראות אותם עובדים, והיו קטעים שממש בכיתי מאחורי המצלמה, במיוחד בקטעים שלא היו כתובים בטקסט, בהבעות הפנים בכלל והעיניים בפרט.

 

"החלק המאתגר ביותר היה לפתוח לדמויות את הפה. לגרום להן להגיד משהו. זה לקח חצי שנה, ועשרות עמודים כתובים ומחוקים. המילים האחרונות, אלו שמופיעות בסרט, נכתבו יחד עם שי ומאיה, שעברו לא מעט במהלך החזרות

והצילומים. היה ברור לשניהם שהם משחזרים סיטואציה שלא קרתה מעולם, ובכל זאת היא אישית מאוד. היתה המון עדינות בעשיה. היא מרפדת את הסרט ועוזרת לצופה להיכנס ברכות".  

 

על מה הסרט, במילים שלך?

 

"על מוות ושיכחה. העלילה בו פחות חשובה, כי היא כבר התרחשה. עכשיו צריך להתמודד עם מה שקרה וקודם כל להרגיש, וזה מה ש'קינת השפיות' מנסה להעביר: גרעין של רגש, תיאור מצב של חוויה. זה נסיון, אולי חסר טעם, אולי בלתי אפשרי, ללכוד רגע בשביל לשחרר אותו שנייה אחר כך, כמו שעושים לפרפרים".

  

יש לכם סרט קצר שתרצו להציג ב-ynet? אתם מוזמנים לפנות אלינו: indie.ani@gmail.com

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
יונתן ורדי. "היו קטעים שממש בכיתי מאחורי המצלמה"
צילום: רוני טהרלב
לאתר ההטבות
מומלצים