האם הנשים הישראליות הן הקשוחות בעולם?

לא כך תכננתי לפתוח את השיעור הזה. רציתי לספר כמה נחמד היה לי השבוע במילואים (למרות היתושים שעקצו כל פיסת בשר בריאה שלי) ולספר שבניגוד למה שכולם אומרים, גברים לא מדברים במילואים על סטוצים ואורגיות.

מלחמת המינים בערוץ יחסים:

• לא גבר ולא אישה
• שעור מספר 3: מפאסיביות לאקטיביות
• מתי ואיך כדאי לאישה ליזום סקס?
  

באמת. גם אני הופתעתי. עופר למשל, לא הפסיק לספר כמה הוא אוהב את אשתו ומתגעגע לילדה שלו, ואילו עמית, הדון ז'ואן הנצחי, אמר שאם הוא היה מכיר מישהי כמו אשתו של עופר - הוא היה מתחתן איתה באותו רגע, למרות גילו "הצעיר" (לא יודע ממתי 27 זה נחשב צעיר, אבל לא נורא).

אבל בואו נפסיק עם הרומנטיקה לרגע. באחד הערבים במילואים, אחרי שנגמר הבלאגן ועמדנו ליד הש"ג ועישנו (הם עישנו, אני לא מאמין בלעשן, זה גורם לאימפוטנציה), הייתי ער לויכוח שהתרחש בין עמית, הדון ז'ואן לקצינה בשירות סדיר. נסיבות הויכוח היו שטותיות וכך גם הטענות של שני הצדדים. משהו בויכוח הזה הפריע לי.

עמית משתייך לסוג הבחורים שיכולים לחמוק מכל מעשה קונדס באמצעות חוש הומור, בדיחה או סיפור קטן ומשעשע. וכך עומד לו, אותו עמית, מול הקצינה הזועפת, מתבדח, מחייך ואפילו מפלרטט. מהצד השני אני רואה מישהי כעוסה וזועפת, כולה אומרת כוננות קרב. היא מריחה דם. נושא הויכוח לא משנה וגם התוצאות שלו חסרות משמעות, אבל היא, בתפקיד הלוחמת, לא תוותר לרגע, ובטח שלא תעשה טעות כמו לצחוק, למשל. משהו פה לא בסדר.

צאו מהקרב, אנחנו לא במלחמה

כשאני נמצא בצבא הגנה לישראל אני שם פתאום לב, שמשהו רע קורה לחלק מהנשים במדינת ישראל. מצב המלחמה התמידי ששורר במזרח התיכון מחלחל לתודעה של כל אחד ואחת מאיתנו, ורואים את זה בכל דבר שקורה.

אולי נפגעתן יותר מדי, אולי אכזבנו אתכן ואולי זה אשמת הקושי האינסופי ששורר פה בארץ, אבל העובדה היא שמשהו ממש רע קרה לכן. הפכתן לסברס. אולי אני הוזה - אבל נראה לי שהנשים הישראליות הן הקשוחות בעולם. הן לא נותנות לגבר סיכוי למצמץ, הן נפתחות במהירות של יהלום גולמי ומתמסרות בימות המשיח. למה הן נוהגות כך? זה לא ממש משנה.

זה פשוט המצב, וזה מזכיר לי סיפור שסיפר לי פעם אדם מאוד חכם, סבא שלי. ב-1941 באמצע הבליץ על לונדון, אותה הפצצת חסרת רחמים של הגרמנים על עיר הבירה של העם שלא יודע להרים ידיים, מספרים על וינסטון צ'רצ'יל שצפה בסרט לאחר יום עבודה עמוס, כשלפתע התפרץ לחדר אחד העוזרים הבכירים שלו, וסיפר לו שמפציצים את לונדון. באותו הרגע הזעיף צ'רצ'יל את פניו, ואמר: "אתה לא רואה שאני צופה בסרט?!".

נשים במדינת ישראל למדו היטב מהגברים שעל הדברים החשובים צריך להילחם. כולם יודעים שהמוח, האנרגיה והביצוע מאחורי מחאת האוהלים שייכת לנשים. וכל הכבוד להן. הבעיה היא שמדי פעם זה בסדר להתנהג גם בצורה אחרת, לקחת הפסקה מהמלחמה.

לא על כל דבר צריך לכעוס, לעשות פרצוף חמוץ ולזעוק חמס. יש המון כוח בלדעת לנהל מלחמות בדרכי נועם. חוש הומור, קלילות ולדעת לצחוק על עצמך אפשרו לגנדי לשחרר את הודו מהאחיזה האימפריאליסטית של אנגליה, המעצמה הימית (אותה מעצמה שהיטלר והצבא המתקדם שלו לא הצליחו להכניע).

אני סברס? חיילת ישראלית

דרישת שלום לישראלית של פעם

נשים, אני פונה אליכן ומבקש, כמו שאתן יודעות להילחם מתי שצריך, תדעו מתי הרגע הנכון להפסיק את המאבק. גישת הלוחם טובה עד גבול מסוים, אך ברגע שעוברים את הגבול - הגישה הזו עושה יותר נזק מטוב.

באשר לויכוח שעלה לטונים גבוהים והכפשות הדדיות, ובכן – בשלב מסוים עבר שם אחד הקצינים הבכירים ביחידה. הוא לקח הצידה את הבחור והסביר לו בטון אבהי כי הוא מתנצל ולוקח אחריות על כך שלא אמר מפורשות שאסור להתווכח עם סגל המחנה. הוא ידע לעשות משהו שחסר מאוד באזור שלנו - לקחת אחריות.

הקצינה הזעופה, עשתה פרצוף. היא ציפתה שהוא יבין את עמדתה (הרי שניהם שייכים לסגל הקצינים), אבל היא לא הבינה משהו שהקצין הבכיר הבין מזמן - במלחמה בין גברים לנשים אין מנצחים. רק מפסידים.

אז עופר חזר לילדה שלו (אליה התגעגע המון) ולאשתו (אליה התגעגע לא פחות), ועמית חזר לחיי הרווקות של הגבר הישראלי, ואילו אני חזרתי בעיקר עם הרבה סימני שאלה - איך אפשר לגרום לנשים הישראליות לחזור להיות מה שהיו פעם. חבל, כולנו נורא מתגעגעים אליהן.

• מסכימים עם סטס? חושבים שהוא טועה? כתבו לנו לפייסבוק החדש ונשמח לפרסם תגובות נבחרות
  

הכותב הינו מדריך בכיר בקורס של mysod ובעל הבלוג סודות הפיתוי.