הסרט על אד הארדי: חזיון קעקועים
הסרט הביוגרפי "אד הארדי מקעקע את העולם" מדבר על הכל מלבד מקור המשיכה וההשתעבדות לקעקועים. את הסרט יצרה גרופית של הארדי, של קעקועיו ושל תעשיית האופנה הנלווית, וכך לא נמסר שם כל פרט מעניין באמת שיוכל להיצרב במוח
גילוי נאות: קעקועים מעוררים בי גועל פיזי עמוק. בפעם היחידה בחיי שבה נגעתי בקעקוע על עורו של אדם, הקאתי את נשמתי - על האדם הזה.
עוד באותו נושא:
המקעקע ששינה את העולם: ראיון עם אד הארדי
גועל הוא לעתים קרובות תוצאה של התניה תרבותית ולא רק של אוורסיות אישיות: נסו לתאר לאדם דתי את טעמו וניחוחותיו של צלי חזיר, ותראו איך פניו מתעוותים בהבעת מיאוס לא בשל הדבר עצמו, שהיה משמח אנשים אחרים, אלא רק משום שגדל בתרבות בה החזיר נחשב מוקצה.
בניסיון להבין למה, צפיתי בביוגרפיה עליו, "אד הארדי מקעקע את העולם", ששודרה אמש (ד') בערוץ 8 ב-HOT. זהו סרט מלא אהבה, הערצה אפילו, לאיש שהפך את תעשיית הקעקועים האמריקנית ממשהו שנעשה בחדרים אחוריים של מסבאות בנמל על גופם של מלחים שיכורים לאמנות: ועוד כזו שמשלבת מסורות יפניות וצבעוניות פופ מערבית, רעיונות מזרחיים על אודות שייכות לקבוצה ואינדיבידואליזם קיצוני של בוגרי "איזי ריידר".
כיוון שרוב הסרט מוקדש לחייו ועלילותיו של הארדי כמקעקע, למדתי ממנו קצת יותר ממה שרציתי לדעת על חניכותו של האיש החביב הזה במוסדות יוקרתיים ללימודי אמנות, השתכנעתי שכישרונו כתחריטאי מרשים ביותר, הבנתי מדוע פחד להמשיך בקריירה אמנותית-אקדמית ונתקעתי בניסיון להבין מדוע בחר להחדיר דימויים ויזואליים לתוך העור האנושי.
יצירה של הארדי. לא חומר ביד היוצר, אלא היוצר עצמו
הארדי מדבר על הכל בסרט הזה, רק לא על מה שחשוב באמת בעיניו של הלא-משוכנע: מהו מקור המשיכה המתמיד של אנשים לדבר הזה, שחלקו עיסוק בעיצוב הגוף וחלקו התרסה כלפי היושב במרומים, כאילו אמרו המקועקע והמקעקע כאחד, שהם לא מוכנים להיות חומר ביד היוצר – הם היוצר עצמו.
גם לא למדתי הרבה, ובעצם לא למדתי כלום, על היחס לקעקוע בתרבויות שונות: הרי העיסוק כה נפוץ בעולם עד כי נדמה שהוא כלל אנושי, ועם זאת עדיין מעורר מחלוקת - בצד ההתקבלות ההדרגתית שלו אל תוך המיינסטרים התרבותי המערבי.
ביפן, מקום ממנו הארדי שואב השראות נרחבות, הקעקועים עדיין מזוהים עם עיסוקים שמחוץ לחוק ונואשות חברתית כללית. בארצות הברית, מובילי-דעה נושאים על גופם בגאון צירות מקוריות של הארדי, שימותו ביחד עם מובילי הדעה עצמם: הארדי מתקשה להסביר את סוד הקסם של העניין בעיניו-שלו.
מקועקעים שרואיינו בסרט לא מתבקשים להסביר זאת בעצמם. אף אחד לא מדבר יותר מדי על כאב או תופעות לוואי, והכל נארז באצטלה של אמנות לגיטימית לגמרי, משני טעמים מצטברים: הארדי הפך לתעשיה של אופנה ועיצוב וציוריו מככבים על ספלים ואגרטלים, טי שירטים וגלשנים. להם זה כנראה כואב פחות.
יצירות של הארדי. תעשייה של אופנה(צילום: Gettyimages)
הסיבה השנייה קשורה לזהותה של יוצרת הסרט, אמיקו אומורי, שהיא על פי הודאתה-שלה גרופית של הארדי, כזו ששבה פעם אחר פעם לעוד קעקוע מפרי עטו החודרני. היא מסתפקת בעדות הזאת במקום לבחון את מקורות תשוקתה ולא מסוגלת לייצר אפילו אמירה ראשונית על ההבדל העמוק בין אמנות הקולנוע, שצרובה בסופו של דבר רק במוחו של צופה, לבין הצריבה הסופנית על עורו של אדם.
דגמי הקעקועים של הארדי באמת מרהיבים, אבל מלבדם ומלבד רכילות על דברי ימי התעשייה לא נחשפים הצופים בסרט זה לשום דבר חשוב או מעניין די הצורך להתיישב ולהיצרב במוח. ביני לביני הבטחתי לעצמי לעולם לא לנסות שוב לנגוע במקועקעים ולגרום להם לאי נעימות קיצונית, מפני שגם שעה שלמה במחיצתו של הארדי ויצירותיו לא הועילה במאומה לתחושת הגועל. צר לי שהסרט הזה לא הצליח להפוך אותי לישות נאורה יותר, אבל ללא ספק עוד יבואו אחרים, טובים ממנו, שיבהירו למה לכל הרוחות אנשים עושים את זה לעצמם, ועוד משלמים על זה.
אד הארדי. מתקשה להסביר את סוד הקסם
מומלצים
