לארדואן יש כבוד. ואיפה שלנו?
ארדואן צודק, יש דברים חשובים מכסף - הכבוד למשל. כשאומות העולם רואות כבר עשרות שנים עם שמפרק את עצמו לדעת מבתיו, יישוביו וארצו - הן מפרשות את מה שעיניהן רואות כהתנהגות של עם חסר כבוד
עוד ביהדות - קראו:
- 79% מהדתיים: להפריד בנים מבנות בבי"ס יסודי
- בואו ניפרד: דתיים ומתנחלי "תג מחיר"/ עינת ברזילי
- בצה"ל שרים כל הדרך לפיצוץ/ אריאנה מלמד
בדבריו מעלה ארדואן שאלה עקרונית - מהו כבוד: האם בהכרח מדובר בדבר פסול ומגונה, או שמא יש גם ברכה וחיוב בכבוד? מה מחיר הכבוד, ומי מוכן לשלם אותו?
איזהו מכובד?
הכבוד נוכח בעולם מאז ומעולם. הוא מקור לשמחה ומקור לעצב, מקור לשלום ולמלחמה. יש כבוד פרטי
ויש כבוד לאומי. לכאורה, נראה שהכבוד הפרטי הוא עניין אישי, ומי שרוצה למחול על כבודו - יכול לעשות זאת ללא שום בעיה. הרי בסך הכול, אם אדם איננו חפץ שיכבדו אותו - רצונו כבודו.
אלא שאף על פי כן, גם כבוד אישי אינו נתון לגמרי לרצונו של אדם. יש דיונים ערכיים והלכתיים לגבי הורה שמחל על כבודו - האם כבודו מחול, וכנ"ל לגבי רב או תלמיד חכם, ודמויות נוספות מהחיים שלא ברור לחלוטין כי ניתן למחול על כבודן. "כבד את אביך ואת אימך", ציוותה התורה. אפשר היה לכתוב "אהוב את אביך ואת אימך" או "הערך..." והנה בחרה התורה להשתמש דווקא בפועל "כבוד".
כבוד פסול הוא זה שמקורו בכוחנות, שחצנות וכפייה. זה כבוד שנובע משיכרון כוח ותחושת עליונות, מתוך אגו-מאניה ורצון להשתרר ולהשתלט. לעומתו, יש כבוד חיובי ונכון - זה כבוד שבא מתוך אהבה והערכה, ענווה והקשבה. מתוך הבנה שאיזהו מכובד? המכבד את הבריות. הכבוד הוא חלק מהותי בחיים. השאלה רק מאיזה מקום בא, מי נושא את שמו, מהם מניעיו - ולאן הוא מוביל.
איבדנו את הכבוד
ברמה הלאומית, הכבוד הוא עניין אחר לגמרי. פה כבר אין מדובר על אגו פרטי, כי אם על כבוד של אומה.
וגם פה יש שני סוגי כבוד: שלילי, הבא ממקום של כוחנות ושל תחושת "אני ואפסי עוד" ו"כוחי ועוצם ידי" - מול כבוד שבא ממקום של גאוות יחידה, לכידות, חזון משותף וערבות הדדית. אוי לה לאומה שאין לה כבוד עצמי, כשם שאוי לו לאדם שאין לו הערכה עצמית במידה הנכונה.
צודק ארדואן, לפעמים כבוד חשוב יותר מכסף. לפעמים שווה להפסיד ממון, ולא לפגוע בכבוד הלאומי והמדיני. אומה החיה בין האומות, ורוצה לזכות בהכרה במעמדה ובכבוד במשפחת העמים - לא רק זכאית, אלא חייבת לשמור על כבודה, אחרת עדות הזאבים המקיפות אותה ישימוה ללעג ולקלס, למרמס ולטרף.
גאווה בפני עצמה היא דבר שלילי. גאוות יחידה היא דבר חיובי. לכן הבעיה היא לא מה שארדואן אומר, אלא מה שאנחנו עושים. כשאומות העולם רואות כבר עשרות שנים עם שמפרק ומפנה את עצמו לדעת מבתיו, יישוביו וארצו - מסיני ומגוש קטיף, מעמונה וממגרון - הן מפרשות את מה שעיניהן רואות כהתנהגות של עם חסר כבוד.
אנחנו יכולים להשתמש באלף מכבסות מילים, ולקרוא לזה דמוקרטיה, חוסן לאומי ושלטון החוק - כולם ערכים חשובים כשלעצמם - אבל כשאומות העולם רואות חיילים ושוטרים באים באישון ליל מול תינוקות בוכים, מפרקים בתים, עוקרים משפחות וזורקים אותן לקרוונים, או משאירים אותן חסרות בית - הן מזהות את זה כהשפלה, כחוסר כבוד, כחולשה של עם שהפסיק להאמין בצדקת דרכו, וחמור מכך - הפסיק לשמור על כבודו.
כבר אמר את זה דוד המלך
ארדואן צודק. לא כל דבר נמדד בכסף. יש דברים חשובים יותר מכסף - הכבוד למשל. להבדיל מיליוני הבדלות, גם דוד המלך אמר את זה, בתהילים: "אַל תִּירָא כִּי יַעֲשִׁר אִישׁ כִּי יִרְבֶּה כְּבוֹד בֵּיתוֹ: כִּי לֹא בְמוֹתוֹ יִקַּח הַכֹּל לֹא יֵרֵד אַחֲרָיו כְּבוֹדוֹ". אומנם הפסוק מדבר על האדם הפרטי, אך הדברים נכונים גם לגבי הכבוד הלאומי. אומה שיש לה כבוד לדגל, להמנון, לסמלי השלטון, למורשת ולעבר - יהיה לה גם כבוד לעתידה, וחלילה להיפך.
ארדואן הוא בסך הכול עוד מגלומן אנטישמי, שהשתן עלה לו לראש. היו רבים כמוהו לפניו, וכנראה שיהיו כדוגמתו גם אחריו. ועם כל זאת, דווקא המראה שהוא מציב בפנינו, צריכה לאתגר אותנו למחשבה על מקומו של הכבוד בחיינו שלנו, ועל המחיר שאנחנו מוכנים לשלם כדי לחיות חיים של כבוד פרטי ולאומי.
בניגוד לעמים שבראשם עומד מגלומן מושחת, תאב כבוד, שררה וכוח - בראש העם היהודי עומד, להבדיל אלף אלפי הבדלות, מלך הכבוד, הממליך מלכים ולו המלוכה. זה שכבודו הוא כבודנו, וכבודנו נובע מכבודו.
"שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבוֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד: מִי זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד? ה' עִזּוּז וְגִבּוֹר ה' גִּבּוֹר מִלְחָמָה. שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד: מִי הוּא זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד? ה' צְבָאוֹת הוּא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד סֶלָה".
לפנייה לכתב/ת 
