הנסיך הקטן באש החיזבאללה: על זמרים ולוחמים
ההצלחה של עידן עמדי משמחת בין השאר בגלל שהוא דוגמה בודדת ללוחם שהוא גם זמר, בתקופה בה חיילים קרביים לא מעורבים כמעט בחיי התרבות. זה אבסורד משום שאצל קרבי, מוזיקה אינה תחביב, אלא צורך קיומי כמו מים או טלק לשפשפות
העובדה שבכל תולדות "כוכב" אנחנו יכולים להצביע רק על שני מתמודדים שהתבלטו בקרביותם בתוך מדינה שחיה על חרבה, היא אבסורד שגם משקף נאמנה את המציאות הישראלית. מציאות שבה חיילים קרביים לא מעורבים כמעט בחיי התרבות. בהכללה גסה, מרבית היוצרים החשובים של הדורות האחרונים בארץ לא היו קרביים, אם שירתו בכלל בצבא. לא בספרות, לא בתיאטרון, ודאי לא במוזיקה.
עידן עמדי בקליפ "כאב של לוחמים"
למעשה, היוצרים החשובים הצעירים ביותר שעדיין חוו שירות קרבי הם בוגרי מלחמת שלום הגליל. אם זה ארי פולמן בקולנוע, או יובל בנאי, שלומי ברכה, מאיר בנאי וארקדי דוכין במוזיקה. האינתיפאדה הראשונה, שפרצה מעט אחר כך, בסוף שנות ה-80, עוד הולידה מספר מצומצם של אמנים, כמו מוש בן ארי או ליאור אשכנזי. ודי.
המוזיקאים הישראלים - שוב, בהכללה - מעולם לא התהדרו ברקע צבאי מפואר, גם אם היה כזה (הידעתם שפורטיס חווה התקפה של מיגים מצריים במלחמת יום כיפור?). אבל דורות שלמים שגדלו בלהקות צבאיות הכירו היטב את ההוויה הצה"לית גם דרך הופעות במוצבים, תחת אש. מה עוד, שגורמים חשובים אחרים בתעשייה שהקיפו אותם כן הספיקו לקרוע כמה זוגות נעליים צבאיות.
שלא לדבר על הכותבים. שלושה מגדולי הפזמונאים הישראלים, אם לא ה-, היו חיילים קרביים. מאיר אריאל, יענקל'ה רוטבליט ויהונתן גפן. לא צריך להיות מומחה גדול במוזיקה ישראלית כדי לדקלם כמה מהקלאסיקות שהם כתבו בהשראת השירות הזה.
וזאת הבעיה הראשונה שנגרמת מהנתק הנוכחי בין המוזיקאים הצעירים והצבא. שירות צבאי, בייחוד קרבי, מייצר הוויה מיוחדת. עם קודים קבועים, עם שפה פנימית, עם הרגלים תרבותיים שהולכים איתך אחר כך כל החיים. יוצרים צעירים שמעולם לא שירתו בצבא מנותקים מההוויה הזו. ולכן גם מתרחקים מקהל פוטנציאלי של מאות אלפי ישראלים, ציבור שיכול להיות גם הקהל הכי נאמן שלהם.
מהמר לצנוח או להישאר
אצל חייל קרבי, יש להבין, מוזיקה היא לא תחביב, אלא צורך קיומי. כמו מים. או טלק, לטיפול בשפשפות. המוזיקה היא לפעמים הזרקור היחיד שלך כלוחם בתוך אפילת השירות האכזרית. לא פלא שגם 20 שנה אחרי הפרידה מהבקו"ם, אני עדיין זוכר במדויק איזה שיר שמעתי בכל סיטואציה. אם זה "מלנכולי" של הנטאשות, שכולנו צעקנו אחוזי אימה בתוך ההרקולס, רגע לפני הצניחה הראשונה ("מהמר לקפוץ או להישאר"), או רגע הזריחה הקסום לקראת סופו של מסע הכומתה, כשלפתע "Heart Of Gold" של ניל יאנג פרץ מהרדיו המחלקתי, או כמעט כל החלפה בשמירה, שלוותה בציטוט מ"לילה שקט עבר על כוחותינו בסואץ". ואת הקשר הנדיר הזה, שבין לוחמים למוזיקה, מחמיצים כמעט כל המוזיקאים הישראלים של היום.
בעיה אחרת שנוצרת בגלל הנתק הזה, היא שכבר אין מי שיספר את סיפורם של החיילים. מה שמאפשר לדור הנוכחי של היוצרים, שמרביתו, איך לומר, מגיע מהאזורים השמאליים של המפה, להוסיף ולשרטט אותם כעדר נבער של קלגסים, שהמוזיקה היחידה שחביבה עליו היא צליל פיצוח הגולגולת של רועה צאן פלסטיני. דורות שלמים של ישראלים המשרתים בצבא, ונקודות מרכזיות בהיסטוריה של ישראל הנוכחית, כמו מלחמת לבנון השנייה, לא זוכים כמעט לייצוג נאמן של כותב שהיה עד להם. מי ישיר על הנסיך הקטן מפלוגה ב', שנתקל באש החיזבאללה?
הנתק הזה גם מקומם ברמה המוסרית. בלי קשר להשקפה פוליטית, ברור שהצורך של ישראל בצבא ובחיילים עדיין שריר וקיים. אבל מרבית המוזיקאים הצעירים לא ממש רואים לנכון למלא את החובה שלהם בהקשר הזה. מה שלא מונע מהם "להתגייס למען החיילים" ו"לחבק אותם" בכל רגע שבו פורצת מלחמה.
אפשר וצריך להתווכח על היחס הבעייתי של גלי צה"ל או הצבא לאמנים שלא התגייסו, או התבטאו כנגד צה"ל. אבל למה כל כך ברור מאליו שמוזיקאי ישראלי צעיר כמעט אף פעם לא יבחר בשירות קרבי? במה הוא עדיף על פני בני גילו, שמקריבים שלוש שנים מחייהם - סלחו לי על הקלישאה המתלהמת והלאומנית - למען המדינה?
העניין הוא, וזו הסיבה המרכזית לנתק המדובר, שמרבית בני האליטות התרבותיות החזקות במדינה לא מתגייסים יותר ליחידות הקרביות, בניגוד למה שהיה נהוג בעבר. החיילים ה"רגילים", אלה שכן משרתים בצבא, מתקשים אחרי השחרור להשתלב בחוגי התרבות שכבר מאוישים כדבעי, ומדברים בשפה שונה לגמרי מהעגה הצבאית.
כל זה הופך את ההצלחה הנוכחית של עידן עמדי למשמחת כל כך (וזה גם הצד היפה של "כוכב נולד", שלפעמים, על הדרך, גם מקדמת מוביליות חברתית). השמחה נשארת, למרבה השמחה, גם אחרי האזנה לאלבום הבכורה שלו, שיצא ממש עכשיו.
"זמר מדורות" של עידן עמדי. השיר היפה באלבום
עמדי הוא לא מוזיקאי גדול, כשמבודדים אותו לפרמטרים. הוא כותב סביר, כל עוד הוא לא מנסה להתחכם, הלחנים שלו נשמעים מאוד "כמו" (מאיר בנאי, בעז שרעבי הצעיר ועוד ועוד), וגם כמבצע הוא עובר נעים, לא יותר. אבל יש בו, בעמדי, גם משהו שקשה לכמת או לבודד. תקראו לזה "נשמה", או באשכנזית: "אישיות", שמצליחה להרים את השירים, בייחוד כשהם שלובים במשהו שכבר הלך לנו לאיבוד במוזיקה - שורשים עמוקים בזמן ובמקום. שורשים של "זמר מדורות", ששר על פסגת הר בנטל שירים של אהוד בנאי (מתוך "זמר מדורות", השיר היפה באלבום).
ולכן האלבום הזה אולי לא מבריק, ולבטח לא היצירה המקורית ביותר ששמעתי בזמן האחרון, אבל הוא מכאן ומעכשיו, במשמעות הישראלית הרחבה והטובה של העניין. עידן עמדי, בנאדם שכדאי לצאת איתו למלחמה. גם כשהיא מתנהלת במצעדי הפזמונים.
לכל הטורים הקודמים של "תווי שי"
