כשלון הנבחרות: יהודים לא עושים שרירים
עם ישראל הצמיח מתוכו אנשים גיבורים, אבל הם לא התיימרו להיות אלופי העולם בשום תחום שדורש כוח פיזי. אפשר לנסות שוב ושוב להעפיל ליורובאסקט או למונדיאל - אבל כלום לא יעזור, הגיע הזמן להודות: אנחנו פשוט לא טובים בספורט
עוד ביהדות - קראו:
- 79% מהדתיים: להפריד בנים מבנות בבי"ס יסודי
- בואו ניפרד: דתיים ומתנחלי "תג מחיר"/ עינת ברזילי
- בצה"ל שרים כל הדרך לפיצוץ/ אריאנה מלמד
נבחרת ישראל בכדורסל אמנם השתתפה באליפות אירופה, ואפילו השיגה שני ניצחונות לא רעים - אבל לא הצליחה להעפיל שלב אחד קדימה, וגם זה היה צפוי למדי. כרגיל, השחקנים נחתו בנתב"ג עם הפנים כלפי מטה. אנחנו מכירים היטב את התמונה הזאת ונתקלים בה לעיתים קרובות. רק הפרצופים שלובשים את המדים הכחולים-לבנים מתחלפים, מידי פעם.
בעוד כל מאמן עבר בינוני יוצא להתקפה מתפרצת נגד הנבחרת, ומסביר לנו מהן בדיוק שגיאותיה (ואיך הוא, במקום פרננדז, כבר היה מביס 5-0 את הקרואטים) - אולי כדאי להירגע קצת, ולהודות שאין מה לעשות: ספורט זה לא פשוט הצד החזק של העם היהודי.
כדאי להתרחק מעשו כשהוא עצבני
הסיפור לא התחיל בשנים האחרונות, לא במעבר של ישראל מאסיה לאירופה וגם לא עם קום המדינה. עוד כשיעקב ועשו קיבלו איש את ברכתו מיצחק אביהם, כבר היה ברור שזה לא כוחות. אמנם יעקב ידע לגלול אבנים כבדות מעל בארות, אבל היה לו ברור שאחיו התאום חזק יותר, ושכדאי להתרחק ממנו כשהוא עצבני. הייתה חלוקת תפקידים ברורה בין האיש התם היושב באוהל, ובין גיבור הציד.
עם ישראל הצמיח מתוכו אנשים גיבורים וחזקים, אבל הם לא התיימרו להיות אלופי העולם בשום תחום שדורש כוח פיזי. תעזבו בצד את היכולת המדהימה לנצח במלחמות מול אימפריות, שם משחקים תפקיד גם גורמים כמו אומץ לב, מסירות נפש ועזרה מלמעלה. כשמסתכלים על הנתונים הגופניים נטו, אפשר לדמיין איך נבחרת ישראל הייתה נראית באליפות המזרח התיכון. אף אחד לא היה לוקח אישית את עוג מלך הבשן, ולכו תתמודדו על הריבאונד מול גוליית.
נכון, התקדמנו קצת מאז הגלות. השתחררנו מתדמית היהודי הרזה והצנום. אנחנו דואגים לגוף שלנו. ועדיין, אנחנו לא יכולים לתת פייט לשחקני אן-בי-איי. כשהיהדות מדברת על התפקיד של עם ישראל ליצור חברת מופת, ולהפוך את העולם למוסרי יותר – היא אומרת, באותה נשימה, שלשאר העמים יש תפקידים אחרים.
חשוב לשמור על כושר, ובכלל זה גם לשחק כדורגל וכדורסל; אבל לרוץ מרתון, לקפוץ לגובה, או להיאבק במשקל כבד - אלה תפקידים ששייכים לאומות העולם. אנחנו פחות טובים בזה, זה לא בשבילנו, זאת גם לא התרבות שלנו.
מותר להכיר בחסרונות
אפשר להמשיך ולנסות עד שיימאס. אפשר להיכנס שוב ושוב לטורניר המוקדמות בתקווה להעפיל הפעם ליורו או למונדיאל, ולהתאכזב בכל פעם מחדש. אפשר להציע מאמן אחר, לשנות את שיטת המשחק, לבנות סגל צעיר יותר - אבל זה
כנראה לא יעזור, כמו ששום דבר לא עזר, עד כה.
פה ושם צומח איזשהו יוסי בניון, אבל הוא רק שחקן אחד מתוך אחד-עשר בהרכב הפותח. פה ושם אנחנו חוגגים זכייה של מכבי תל אביב באליפות אירופה, אבל יודעים מה אחוז הישראלים בסגל שלה, וכמה דקות הם מקבלים על הפרקט. המציאות היא שהספורט הישראלי עדיין תקוע באותו מקום.
הדרך להציל את הכבוד הלאומי היא לוותר מראש על הביזיון. יחד עם ההכרה במעלותינו, אפשר להכיר גם בחסרונות, זה לא נורא. עם ישראל יכול להסתפק בפרסי הנובל הרבים שמונחים בארון הגביעים היהודי. הוא לא חייב לזכות גם בגביע העולמי. מה לעשות, אנחנו שייכים לליגה אחרת.
לפנייה לכתב/ת 
