המצרים החדשים מצנזרים את קולות השלום
ההנהגה המצרית מנסה לרצות את דעת הקהל. כאשר איראן ואל-קאעידה בוחשות בקלחת, וכאשר קולות המצדדים בשלום מושתקים, ברור שעוד התפרצויות זעם הן רק עניין של זמן
מצרים לאחר מהפכת 25 בינואר, כפי שכולם יודעים, איננה מצרים שהכרנו בעבר. החברה האזרחית אמרה כבר את דברה והוכיחה כי היא מסוגלת לשנות סדרי עולם, אחרי שהצליחה להדיח את הנשיא מובארק ולכפות על המועצה הצבאית העליונה, מי ששולטת נכון להיום על מצרים, העמדה לדין של מובארק ובניו.
מאז פרוץ המהפכה התמקד השיח הציבורי במצרים ברצון לדאוג לצדק חברתי, להבטיח חופש ביטוי, לשנות את שיטת הממשל הקיימת, ולהסיר את הנגעים שדבקו במשטר המצרי במהלך כהונתו של מובארק, כמו את השחיתות, הנפוטיזם, החלוקה הלא-הוגנת של משאבי-המדינה בין מקורבי הממשל ועוד. מדינאים ישראלים רבים הביעו אנחת רווחה כשישראל לא הוזכרה במישרין בשיח זה.
עוד בערוץ הדעות :
- נשארתי במאהל / תמר קוטלר, ממקימות מאהל חיפה
- חולה על העבודה שלי, ומתפטר / ד"ר גבי הרן, מתמחה בגינקולוגיה
- לקראת מלחמה קרה בין ישראל לטורקיה / ענת לפידות-פירילה
- אין לכם אלוהים
/ יואל בן-נון
מגמה זו השתנתה לרעה באביב האחרון, עת עלתה לכותרות פרשיית חלקו של מובארק במכירת גז מצרי במחיר מוזל לישראל. תפישתו של "מרגל" ישראלי, בשם אילן גרפל, באמצע יוני וחשיפתם של שני "מרגלים" אחרים בשירותה של מדינת ישראל באמצע אוגוסט על-ידי כוחות הביטחון המצריים רק הזינו את תחושות הסלידה בקרב הציבור המצרי כלפי ישראל והחריפו את הנימה בשיח הציבורי כלפיה. החרפה של ממש בדעת הקהל המצרית כלפי ישראל הסתמנה בעקבות מותם של חמישה חיילים מצרים בגבול ישראל, שנורו בשוגג מאש כוחות צה"ל בניסיון לחסל חוליית טרור פלסטינית.
בתגובה, זרמו מפגינים מצרים רבים לעבר מבנה השגרירות הישראלית בקהיר בדרישה לסלק את השגריר הישראלי ממצרים. התקשורת המצרית צהלה אל מול הצלחתו של צעיר מצרי, אותו כינתה "ספיידרמן המצרי", לטפס על קירות מבנה השגרירות ולהסיר ממנו את דגל ישראל. גם הסכמי קמפ דיוויד, שהכתיבו במידה רבה את יחסי ישראל-מצרים במהלך 32 השנים האחרונות, עומדים כעת בעין הסערה. חוגים מצריים רבים קוראים לפתוח את ההסכמים ולבחון אותם מחדש. עמר מוסא, בעבר שר החוץ המצרי ומזכ"ל הליגה הערבית וכיום מועמד לנשיאות מצרים, הצהיר כי תוקפם של ההסכמים פג מזמן. מוחמד אל-ברדאעי, בעבר יו"ר הסוכנות האטומית וכיום מועמד לנשיאות, אף הרחיק לכת כשהכריז שיהיה מוכן לשקול יציאה למלחמה נגד ישראל כדי להגן על תושבי-עזה.
שר החוץ המצרי, מוחמד עומר, הבהיר גם הוא בפני ישראל כי "מצרים החדשה" איננה אותה מצרים שלפני המהפכה, וכי לא תהא מוכנה לגלות סובלנות כלפי פעילותה הלא מרוסנת של ישראל באזור. ברור אפוא שהאווירה במצרים כלפי ישראל בשבעת החודשים שלאחר המהפכה טעונה מאוד ומעוררת דאגה. יחד עם זאת, ניכר כי למועצה הצבאית העליונה אינטרס ברור לשמור על הסכמי השלום עם ישראל ועל יחסים תקינים עמה ועם המערב, במיוחד עם ארה"ב. דאגתה לשמירה על ביטחון פנים וחוץ, ניסיונה להשליט מחדש את מרותה על חצי האי סיני, ותלותה הרבה בתקציב האמריקני המנופח מהווים סיבות טובות דיין מבחינתה לשמור על הסטטוס-קוו.
נדמה כי דעת הקהל הציבורית היא זו שמכתיבה במידה רבה את אופן התנהלותה של המועצה הצבאית העליונה, המונעת מתוך רצון לרצות אותה כדי להחזיר את השקט אל הרחובות. נוכח כל זאת, נדיר למצוא בימים אלו קולות מצרים המדברים בשבחה של ישראל. ב-28 באוגוסט נקרתה הזדמנות להיחשף לטון שונה ואוהד יותר כלפי ישראל במאמר-דעה של פובליציסט מצרי בשם מחמד סלימאן עבד אל-מאלכ, שפורסם ביומון מצרי חדש בשם "אל-תחריר", שאותו תוכלו לקרוא בהמשך הטור. התגובות הנזעמות של קוראי הגרסה המקוונת של היומון והביקורת הציבורית הגוברת, במיוחד בקרב חוגים איסלאמיסטים, נגד היומון הובילו את עורך היומון עיסא איברהים, להשמיט מהאתר את המאמר (איברהים, לשעבר עורך העיתון "א-דוסתור", נחשב לבעל עמדות ביקורתיות כלפי השלטון. הוא נידון ב-2008 לחצי שנת מאסר בגין העלבת מובארק, אחרי שדיווח על בריאותו הרופפת של האחרון. מובארק המתיק את העונש, וחנן לבסוף את עיסא).
קשה לנבא לאן מועדות פניה של מצרים לנוכח היעדר הנהגה מרסנת, המבקשת לרצות את דעת הקהל הציבורית, ובה בעת לשמור על האינטרסים האסטרטגיים של מצרים כמו הסכמי השלום עם ישראל ועל יחסים תקינים עם ארה"ב. בחישתם של גורמים זרים בענייניה הפנימיים של מצרים, כמו איראן וארגון אל-קאעידה באמצעות "קבלני משנה", המעוניינים בהתססת הרחוב המצרי נגד ישראל במטרה לבודדה בזירה הבין-ערבית ולגרום לנתק בינה לבין בעלות בריתה, אינה מבשרת טובות ועלולה להוביל, קרוב לוודאי, כבר בעתיד הקרוב לגילויי איבה נוספים כלפי ישראל ולהחרפת הטון כלפיה. כל עוד לא תתייצב המערכת הפוליטית במצרים עד לבחירות בנובמבר השנה נהיה עדים להתפרצויות זעם נוספות כמו זו שראינו בשגרירות.
ישראל כעובדה קיימת / מחמד סלימאן עבד אל-מאלכ
מתוך העיתון "אל-תחריר", 28 באוגוסט 2011. הטור שהוסר מהאתר המצרי.
בפעם הראשונה שבה פגשתי ישראלי בחיי בכנס רפואי בהלסינקי, פינלנד, חשתי שאני עומד מול חייזר. כל התובנות הקודמות שלי סביב ההבדל בין יהודי, ציוני וישראלי התערבבו זו בזו. נזכרתי במורשת איבה ארוכה. ייתכן שראיתי סימני דם שהידים של ארצנו על ידיו, כשלחצתי את ידו, דרך הסרטים שלנו. התבלבלתי, לא יכולתי לדבר והסתלקתי מהר.
בפעמים הבאות, הפכה הסיטואציה לדבר שכיח יותר. בכנס רפואי אחר בעיר בזל שבשוויץ, היכן שהתקיים הכנס הראשון של הציונות העולמית בסוף המאה התשע-עשרה, חלפנו מול ארמון שלושת המלכים הנמצא לאורך נהר הריין. הרופא הישראלי הצביע לעבר מרפסת היסטורית שעליה עמד תיאודור הרצל וציין בפני הנוכחים: "בעוד 50 שנה תהיה לנו מדינה". וכך היה.
אינני מהקוראים לנורמליזציה, אך מצב הנתק מישראל שבו חייתי מאז ילדותי, מוצף באלפי תמונות שליליות ומפחידות, לא איפשרו לי לעמוד מול אזרח ישראלי בפעם הראשונה על אדמה זרה. הייתי ילד כאשר הצנזורה מנעה את הקרנת (הסרט) "רשימת שינדלר" בבתי-הקולנוע המצריים, בתואנה כי הסרט אמוציונאלי מאוד ואין אף תועלת בבכי הציבור שלנו על היהודים, אשר נאלצו להגר בחיפוש אחר מדינה. הייתה זו אחת הפעמים הנדירות שבה גיליתי הבנה כלפי דאגת הצנזורה והחלטתה.
בכיתי בסרט "הפסנתרן" של פולנסקי. צפיתי בסרטים ישראלים שלא הוקרנו במצרים כמו "ביקור התזמורת", שסיפר על ביקורה של תזמורת צבאית "מצרית" בתל-אביב, והציג באופן נעים את בעיות השלום והנורמליזציה.
יש סרט אירופי קצר בשם "זרים" שהפך לסרט ארוך על סיפור אהבה בין פלסטינית לישראלי בגרמניה במהלך גביע העולם. "ואלס עם בשיר" סרט ישראלי אחר המספר את סיפור מלחמת לבנון מנקודת מבט של חייל, המביע סולידריות כלפי נטבחי סברה ושתילה. עמדתו של עמר ואקד בסדרה "ביתו של סדאם" בלבלה אותי, לא יכולתי לתמוך בו או לעמוד נגדו ("ביתו של סדאם" - מיני סדרה טלוויזיונית עטורת פרסים שהועלתה ב-2008 על היחסים בין סדאם חוסיין לבין בני משפחתו וליועציו. עמר ואקד, שחקן מצרי ידוע שכיכב בסדרה, הואשם כמי שתומך בנורמליזציה עם ישראל משום ששיחק לצד השחקן יגאל נאור, שגילם את סדאם - לקריאה נוספת, ראו כתבה בנושא באתר בלומברג).
השאלה המתחייבת בעקבות מה שקרה מול שגרירות ישראל (בחודש שעבר - מ.ב) היא היכן הם גבולות הנורמליזציה עם האויב הישראלי? היכן יש להציב את הגבולות לגינוי ישות קיימת, שבפועל יש לה קיום בינלאומי, עד כדי החשבתה לאויב?! אם נסרב ללכת לכל כנס בינלאומי, או לכל פסטיבל סרטים או לכל אליפות ספורט משום שישראל משתתפת בהם הרי שנסתגר יותר בעצמנו, האם הנתק והחרם הם הפתרון?
מיכאל ברק, מזרחן, דוקטורנט בבית הספר להיסטוריה באוניברסיטת תל-אביב.
גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il
לפנייה לכתב/ת 
