מלודרמה טראגית
עם כל הכבוד לבטהובן, במרכז ערב מוזיקלי רב העוצמה במסגרת הפסטיבל למוזיקה קאמרית בי-ם, עמדה יצירתו של ויקטור אולמן "מלודרמה דרמטית". מצמרר לחשוב שיצירה זו, שהיא בגדר עונג צרוף, נכתבה בגיהנום עלי אדמות - מחנה הריכוז טרזינשטאט
יסלח לי בטהובן, אך ככל שזה ישמע משפיל, הסונטה לכינור ולפסנתר (מס' 5) שלו, שפתחה את הקונצרט אמש, לא היתה אלא "להקת החימום" למה שיבוא אחר-כך: שתי יצירות מדהימות מן המחצית הראשונה של המאה ה-20.
את הסונטה ניגנו שני כוכבים ישראלים בינלאומיים – הפסנתרן המיומן והמעולה יפים ברונפמן והכנר גיא בראונשטיין (המשמש דרך קבע הכנר הראשון של הפילהרמונית של ברלין). עשרים דקות של עונג חביב. אך מיד אחר-כך נחשפנו ליצירה מצמררת.
מלודרמה דרמטית בטרזינשטאט
כבכל קונצרט בפסטיבל הזה, גם הפעם הושמעה יצירה קצרה משל מלחין יהודי שנספה בשואה. הפעם יצירה שכל-כולה מדברת מלחמה ושואה, יצירתו של ויקטור אולמן (1898-1944), מלחין יהודי צ'כי שמת בתא גזים באושוויץ. אולמן הלחין את היצירה במהלך שהותו במחנה טרזינשטאט. מדובר ביצירה יוצאת דופן, לפסנתר ולקריין בעל קול בס, שאולמן כינה "מלודרמה דרמטית".
המלודרמה מתבססת על כמה קטעים ממפעלו הפואטי הגדול של המשורר הגרמני ריינר מריה רילקה "אורח האהבה והמוות של הקורנט כריסטוף רילקה". השיר עוסק בנוראותה של המלחמה ומספר את סיפורו של קצין צעיר, נושא הדגל (קורנט) המשתוקק לחיים, אך רב ימיו הם ימי מלחמה וסופו שנהרג.
השירים עוסקים בחוויות חיילי השורה הקידמית, והטקסט שלהם מוקרא, בצמוד ועל רקע נגינתו הרצופה של הפסנתר. הבס-בריטון ההולנדי רוברט הול (כוכב אופראי בינלאומי) הפליא להקריא, ספק לזמר, את הטקסט הפשוט לכאורה, אך הנורא. ועל הפסנתר שוב הפליא לעשות של הפסנתרן ההונגרי אנדראס שיף, שכבר היה במהלך השבוע שעבר לכוכב הבלתי מעורער של הפסטיבל הזה. שיף מנגן מאופק אך בו בזמן סוער וטעון אמוציה. ניגנתו נקייה מאוד, כמעט ניתן להבחין בכל נקישת אצבע במקלדת. פסנתרן נפלא.
אולמן היה תלמיד של ארנולד שנברג והשפעתו של זה ניכרת ביצירה המיוחדת הזו: מיזוג והכלאה של מקצבים ומהלכים א-טונאלים בתוך רצף לירי נאו-קלאסי צרוף. אולמן אגב, היה הבולט שבמלחינים בטרזינשטאט, וניהל שם פעילות מוזיקלית ענפה יחסית. ערב שילוחו לאושוויץ הוא העביר את כל כתבי היד שלו לאסיר אחר במחנה, ואלה ניצלו בדרך נס ממש והועברו לאנגליה לאחר המלחמה.
השיר על האדמה
שיאו המרשים של הקונצרט בא במחצית השנייה: "השיר על האדמה" (המוכר בכותרת המיופיפת יותר: "השיר על הארץ") – יצירת המופת הגדולה של גוסטב מאהלר. "השיר על הארץ" (Das Lied von der Erde) מבוסס על קובץ שירים סיניים, רובם מאת אחד מגדולי שירת העולם, לִי בּאי, משורר סיני נודד בן המאה ה-8. השירים עוסקים, מקצתם בחדוות החיים (עונג היין, יפי הטבע, שמחת האור, עליצות הנעורים); ומקצתם – למעשה השיר הפותח והשיר הסוגר – בפרידה מן החיים, ביגון המוות הבלתי נמנע. על היצירה כולה מרחפת – גם על השירים העולצים לכאורה – תחושת עצבות.
"השיר על הארץ" היא יצירה סימפונית ארוכה (כ-65 דק') לשני זמרים (אלט וטנור) ולתזמורת, אך מאהלר נמנע מלקרוא לה סימפוניה. ההסבר הרווח הוא שמאהלר, שכבר כתב עד אז שמונה סימפוניות, פחד לקרוא ליצירה סימפוניה שכן היה נאלץ אז לתת לה את המספר ביש-המזל 'התשיעית'. הוא חשש שגורלו יהיה כשל קודמיו – בטהובן, שוברט וברוקנר – שכל אחד מהם השלים את הסימפוניה התשיעית שלו, ולאחריה הלך לעולמו בטרם עת.
בתוך-כך מאהלר יצר למעשה ז'אנר מוזיקלי חדש: song-symphony, הכלאה של שתי צורות מוזיקליות - מחזור שירים וסימפוניה – שאיכלסו את רב יצירתו. את הז'אנר הזה חיקו מאוחר יותר מלחינים אחרים בהם שוסטקוביץ'.
שנברג, ממעריציו הגדולים של מאהלר, עיבד את היצירה להרכב קאמרי קטן (4 כלי קשת, 7 כלי נשיפה, ו-3 כלי מקלדת והקשה, כולל פסנתר) במקום התזמורת הגדולה. ואת העיבוד הזה, המוצלח כל-כך, שמענו אמש.
השיר הפותח מכונה שיר יין, אך כל עניינו בהבלות החיים הקצרים והמוות הקרב ("נובלים וגוססים חדווה וזמר / לוטים באופל החיים, המוות"). הטנור נאלץ להתמודד כאן עם קצה המנעד הקולי שלו, ומול האנסמבל הכלי כולו. מה שגורר בהכרח שירה חדה, נוקבת, על גבול הצרחני. לדברי הפילוסוף תיאודור אדורנו, אחד מפרשניו של מאהלר, זו בדיוק הייתה כוונתו, ליצור מעין ורסיה לקולות המסורסים של האופרה הסינית. השירים הבאים הם חגיגה של יופי: יפי הטבע בסתיו, שמחת הנעורים והאהבה הראשונה, הטבע החוגג באביב.
אלא שאז בא פרק הסיום "פרידה". פרק זה, השישי, אורכו שווה לזה של חמשת קודמיו יחד. אמנם טקסט השיר מדבר על פרידה מחבר השב למולדתו, אך אי-אפשר לטעות בפרשנותו של מאהלר: פרידה מן החיים ("בענפיהן משתופפות אין-קול הציפורים / היקום נרדם / ....לבי שקט ומייחל לשעתו..."). המוזיקה של מאהלר קורעת לב. מופשטת, ומפכה עצב חרישי ויופי. המשקל בפרק זה בלתי אחיד, פורץ גדרות. פרק קשה מאוד לניצוח.
ההפתעה הגיעה בסוף
אך עם כל היגון שאופף את היצירה, סיומה מפתיע. מאהלר הוסיף ארבע שורות מבשרות אופטימיות: עם בוא האביב האדמה שוב תוריק ותפרח, והשמים תמיד, לנצח, יכחילו. והוא מסיים, במעין מנטרה שהזמרת שבה ומשמיעה שוב ושוב: Ewig… Ewig… Ewig… Ewig… (לתמיד, לעד, לנצח).
זמרת המצו-סופראן ולטראוד מאייר, שכבר פגשנו בה בשבוע שעבר שוב הרשימה בעוצמה הקולית שלה ובנוכחות העזה. הגם שלרגעים דומה כי היא מעדיפה את ההפקה הקולית על-פני הרזולוציה הריגשית, האיפוק. לטנור האמריקני-גרמני רוברט גמביל, סגנון וואגנרי מובהק, והוא עמד בגבורה בתובענותו של התפקיד.
המנצחת הפינית סוזנה מלקי הובילה את האנסמבל, שבראשו הכנרת השוויצרית רגישת הצליל מדלן קארוצו, במיומנות עניינית. מרשימים במיוחד היו שני הנשפנים הישראלים הצעירים: נגנית האבוב תמר ענבר שמחוללת באבובה צליל חכם ושובה לב; והחלילן גי אשד, בעל צליל מיומן ובוטח. שניהם אגב ניגנו בתזמורת דיוואן מערב-מזרח היהודית-ערבית שהקים דניאל בארנבוים, ולשניהם אני משוכנע נכונה קריירה מזהירה.
זה היה קונצרט דרמטי, רב-הוד, רב-כאב ומרשים ויפה בעליל.
