"השועל של יום שני": תחושה של החמצה
בספרה החדש גולשת שולמית אברמסון אל תיאור ארצי של תושבי שכונה ישראלית ועלילותיהם. אך לצד החיבור החכם בין האישי לקולקטיבי, הסיפורים והדמויות נותרים חסרי ערך מוסף
הסופרת שלומית אברמסון מוכרת לקהל בזכות הרומנים "מעשה תמר" ו"מחברת המילים הקשות", שזכו להצלחה רבה. בספרה החדש, "השועל של יום שני", היא מציגה מארג ספרותי שונה משכתבה קודם לכן, כאשר היא ממקדת את הסיפור באחר צהריים אחד בו נעלמה הילדה סימי, בתם של בלה ודוד, המתגוררים בשכונה בירושלים מעט לפני מלחמת ששת הימים.
היעלמותה של הילדה, שיש החוששים שערבים חטפו אותה, מאפשרת לאברמסון לגולל את קורותיהן של ארבע דמויות מרכזיות. האירוע הדרמטי חושף - ככל שהעלילה מתקדמת - את מציאות החיים המורכבת של תושבי השכונה; המציאות הפרטית והחברתית-לאומית גם יחד, ובאמצעות חזרה לאירועים שקדמו להיעלמותה של סימי, מוטל על הקוראים להרכיב את הפאזל הבלתי שגרתי של תקופה מכרעת בתולדות ישראל.
ארבעת הדמויות המרכזיות ברומן, פרט לילדה סימי, שהיא מעין מגנט דרמטי לכל ההתרחשויות, הן בלה, אמה המתוסכלת, שמצהירה בפנייה שוב ושוב עד כמה היא ממררת לה את החיים, בעוד בלה מקנאה באחותה שהתחתנה עם גבר אמיד ונהנית מהחיים; דוד, בעלה של בלה ואביה של סימי, שקיבל צו התייצבות לקראת המלחמה ובהיעדרו הוא מחליט כי יש צורך בשינוי דראסטי בחייו; ונסה זהבי האנגלייה שסובלת מהשמש הישראלית, ובדירתה הוילונות מוסטים תמיד.
בין קירות ביתה מורגש היעדרו של הגבר שטס תכופות לענייני עסקים מעבר לים ובה בעת, נוכחת עד מאוד ילדתה האגרסיבית וקרת הרוח; ולבסוף, ליכטר הספָר, המכונה "ליכטר השטן" על ידי התושבים (כרמז למעמדם של הספרים בשואה, שרבים מהם הצליחו לשרוד מפאת מקצועם), הכותב בפנקסו את הפעילות המזערית במספרה ולמעשה, חולם לכתוב סיפור של ממש - וסימי, שמגיעה יום אחד למספרה ומבלה שם מדי יום ביומו, מעודדת אותו לעשות זאת.
הגירה, מימוש עצמי, הקרבה
כאמור, אנו נחשפים לדמויות הללו; להלן הרוח שלהן, להתמודדותן עם המציאות הפרטית והחברתית, לנפשן ולמאווייהן. להימצאותה וגם להיעדרותה של סימי יש השפעה רבה על הדמויות והשלכות מרחיקות לכת על תפיסת חייהן. בין אם במישרין ובין אם לאו, סימי נוגעת בדמויות בגרעין הנפשי ומעוררת את הרגשות העזים ביותר: את הכמיהה לצד האכזבה, את הכישלון לעומת הציפייה לאושר, וכך הלאה.
אולם, כל סיפור פרטי נוגע בשאלות חברתיות ולאומיות. בשאלות של זהות, הגירה, מימוש עצמי, הקרבה, משפחתיות, זוגיות ומדינה. שאלות אלו שלובים זו בזו והאפקט המרשים ביותר של הרומן הוא החיבור החכם בין הפרטי לקולקטיבי, שהוא אמנם אינו מקורי, אך מפתיע ומרעיש בכל פעם מחדש.
אולם, אין בכך די. הרומן של אברמסון הוא סיפור חיוור למדי, שאינו מצליח לעורר את הפרובלמאטיקות במידה הרצויה. גם כאשר נפשן של הדמויות גועשת, גם ברגעים בהם האמוציות מתפרצות, הקוראים עלולים להישאר אדישים למדי. אין כמעט כוח רגשי לטקסט ולצערי, אברמסון לא הצליחה להטעין אותו במשמעות פרט למובן מאליו, שאף הוא, כפי שצוין, אינו נושא את הסיפור מעלה. אנו נותרים עם מספר סיפורים פלקטיים למדי, סביב אירוע פרטי המשליך על הלאומי והחברתי.
אך אלו סיפורים שאין בהם עניין של ממש. לא מבחינת האופן בו הם נמסרים ולא מבחינת האפקט הרגשי שראוי היה שיתעורר. בסופו של דבר, חרף הדרמה של הגרעין העלילתי, מדובר בספר מנומנם למדי, שהמעברים בין הדמויות (ללא סדר עוקב או היגיון פנימי) מאטים את קצבו ותורמים לתחושת הדשדוש המלווה את הדמויות בחייהן ואת הקוראים בקריאתם.
אנלוגיות צורמות
סגנונה של אברמסון, שאת כתיבתה ניתן בקלות לכנות כ"זורמת" ו"קולחת" (וזה לא עניין של מה בכך), אינו אחיד. היא כותבת בריאליזם מוקפד, מפליגה בתיאורים שאין בהם צורך תמיד, ומשום מה, כל כמה עמודים משלבת דימוי או מטפורה הזרים לחלוטין למבע הספרותי השולט. האנלוגיות הן לרוב בינוניות ואינן תורמות למוזיקליות של הטקסט ולפיכך, משפטים כגון" "עיניו של קשיש פרוע הביטו בו מן הראי. מתוך אוזניו של הקשיש הזדקרו מברשות זיפים אפורים", צורמים עד מאוד מכיוון שאין להם שום סימוכין וצידוק; לא בסגנון הכתיבה הרווח ולא במערך הספציפי של אותה פסקה.
מעידות שכאלו ניתן למצוא במקומות רבים מדי ברומן וחבל, מכיוון שבחלקים אחרים, אברמסון מצליחה לזקק מהסיטואציה את העסיס האמיתי שלה (במיוחד בקטעים של האמא, בלה), לשמור על מידה של מסתורין בנוגע לדמות ולעורר עניין. אולם, אלו מקרים מעטים שאינם מעידים על הכלל, שהוא אינו אחיד ברמתו.
שם הספר, "השועל של יום שני", מחבר אותה ישירות לעולמה הפנימי של הילדה סימי ממניעים שיובנו במהלך הקריאה. הבחירה לקרוא לספר כך, מצביעה לדעתי על מיקוד תשומת הלב על הנפש, שביכולתה לעורר חזיונות וכמיהה, ולעצב את הרגשות הכמוסים ביותר בדמות שועל חמקמק. זוהי בחירה שכובד משקלה מובן רק לאחר הקריאה ברומן, אך היא מדגישה את תחושת ההחמצה, מפני שהסופרת אינה מצליחה להשקיע את הקוראים לחלוטין בתוך עולם הנפש של הדמויות.
במקום זאת, היא גולשת שוב ושוב אל התיאור הסכמטי והארצי של תושבי
השכונה וסיפוריהם, גם אם יש בכוחם להצביע על אופייה של המדינה טרום המלחמה, נותרים סיפורים שהועלו על הכתב מבלי שיהיה להם איזה ערך מוסף.
עניין זה הוא מהותי לטעמי, משום שהספרות עוסקת לרוב באנשים ובקורות אותם. אך אין זה אומר שסיפור של דמות בדויה, ולא משנה מה הוא המרחב בו היא חיה, הוא בעל ערך כלשהו. על הסופרים לעצב את הסיפור כך שנרגיש שיש מאחוריו עולם שלם, רגש חזק ואסתטיקה מובחנת.
ברומן החדש של אברמסון, בשונה מ"מעשה תמר" למשל, התקשיתי למצוא את הערכים הללו. את התחושה שיש סיבה שהסיפור נמסר לי, שהוא יכול להשפיע באמת ולכונן מציאות חדשה בעת הקריאה. ובסיכומו של דבר, "השועל של יום שני" הוא טקסט לא מרשים דיו, חרף הגרעין העלילתי המוצלח, שניתן היה להגיע באמצעותו למחוזות מדהימים.
"השועל של יום שני", מאת שלומית אברמסון. 346 עמ'. הוצאת כנרת זמורה ביתן.
