.JPG "צילום: gettyimages")
24 שעות במכונית עם אבא, ביום שהמגדלים קרסו
מעיין ואביה היו בדרך לקניות בניו-ג'רזי, כשראו מטוס פוגע במרכז הסחר העולמי. אבל הם היו בטוחים שמדובר בתרגיל או פעלול בסרט, והמשיכו הלאה. אח"כ כבר צעקו ברדיו "המגדל קורס!", ואב ובתו נתקעו בחוץ בלילה הכי עצוב שידעה ארה"ב
לניו-יורק מעיין הגיעה בגיל 18. אבא שלה, שהתגורר במנהטן, ביקש ממנה להצטרף אליו. המצב הביטחוני בארץ רעוע, הסביר אז, בעיצומם של ימי אינתיפאדת אל-אקצה. "היינו בדרך לקניות בניו-ג'רזי", היא נזכרת. "אבא שלי גר ליד מגדלי התאומים, ובדרך נעמדנו ממש למרגלות המגדלים. כולם הסתכלו למעלה באותו רגע, וגם אנחנו. ראינו מטוס נכנס בבניין, וחשבנו שמצלמים סרט. זה היה בלתי נתפש, זה נראה כמה פעלול, אז פשוט המשכנו בדרכנו".
אבל זה לא היה סרט. זה היה יום בחיים, יום שעליו מעיין (שם בדוי) סירבה לדבר עם כלי התקשורת בעשר השנים שעברו מאז. 11 בספטמבר שלה היה היום שבו חלומות על מגורים ועבודה בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, התכסו בעשן השריפה ועפר המגדלים הקורסים. ארבעה ימים הספיקה מעיין להסתובב בארה"ב שעליה סיפרו לה. אחר-כך, זו כבר הייתה מדינה אחרת. זה היה עולם אחר.
"אני זוכרת שאנשים פשוט המשיכו ללכת. אף אחד לא האמין שזה אמיתי, שמטוסים באמת התנגשו במרכז הסחר העולמי. הדלקנו רדיו, והשירים שם התנגנו כרגיל", היא משחזרת. "רק אחרי עשרים דקות של נסיעה, אחרי שכבר יצאנו מהעיר, הבנו שזה לא איזה תסריט בדיוני. בחדשות התחילו לדווח שמשהו קרה שם, במגדלים. לא ברור בדיוק מה, אבל קרה. עד שהבנו שזה לא סרט ולא תרגיל, השדרנית ברדיו כבר צעקה 'הבניין קורס'. גם שעות אחר-כך לא תפשנו שזה פיגוע".
אף אחד לא רצה להישאר בחוץ באותו לילה אמריקני. הביתה, כולם רצו הביתה, אל המקום היחידי שנראה מוגן בשעה שהמעצמה מספר אחת בעולם נחבטה במתקפת הטרור הגדולה בהיסטוריה. "נתקענו בדרך. פקקי ענק סתמו את כל הכבישים, ולא יכולנו לחזור לדירה של אבא שלי. מערכת הטלפונים קרסה, ולא יכולנו להתקשר לקרובי המשפחה שלנו". בצד השני של הגלובוס, כבר התחוללה דרמה. חברי של מעיין יצרו קשר עם שגרירות ישראל, וזו - התקשרה לאמה.
טור ארוך של מכוניות, וכל אחד עם ההלם שלו
"אני זוכרת שרצתי לטלוויזיה, ולא האמנתי שמה שאני רואה אמיתי", מספרת אמהּ של מעיין. רק רבע שעה לפני מתקפת הטרור, התקשרה מעיין לאם כדי להודיע לה שהיא יוצאת עם אבא לקניות בעיר. "לא האמנתי שהבת שלי נמצאת בתוך הזוועה הזו, חשבתי לעצמי שברגע הזה השתנו חיי. ניסיתי לתפוס אותה בכל דרך אפשרית, אבל לא הצלחתי". רק בסביבות 13:00 בצהריים למחרת, 21 שעות אחרי שאבד הקשר עם הבת והאב, הגיע הטלפון המיוחל.
"מעיין נשמעה מאוד היסטרית. היא ראתה את כל מה שקרה, ואמרה שהיא עדיין תקועה במכונית שבה היא ואבא שלה יצאו לקניות", נזכרת האם. הייתה זו יממה שהעבירו מעיין ואביה כמעט ללא מים ואוכל. במשך השעות הארוכות שבהן היו
תקועים במכונית הם ישנו, ובעיקר ניסו להתמודד עם ההלם: "אנשים היו בפאניקה. הם היו תקועים במכוניות שלהם, כל אחד עם ההלם שלו".
ביום שלמחרת היא קנתה עיתון, וישבה בבית קפה. "אנשים הבינו שאני מישראל, והתחילו לספר כמה הם מבינים מה עובר עלינו, אבל רק בימים הבאים התחלתי לעכל את מה שבאמת קרה. הרחובות היו כמעט ריקים מאנשים, ומלאים באלבומים של כאלה שחיפשו את יקיריהם הנעדרים. אל מול כל הבלאגן הזה, דווקא אני, שהגעתי לניו-יורק רק כמה ימים לפני כן, הבנתי מה קורה. ככה זה כשאתה בא ממדינה שבה אתה רגיל כמעט להכול".
לפנייה לכתב/ת 
