העולם כולו נגדנו, וטוב לנו עם זה

החמישיה הקאמרית תיארה אותנו כ"מדינה קטנה מוקפת אויבים". להקת פיקוד דיזנגוף שרה עלינו את מילותיו של יורם טהר-לב "העולם כולו נגדנו זה ניגון עתיק יומין". אחרי מלחמת העצמאות טיפחנו את התפישה שזו "מלחמת מעטים מול רבים". אבא אבן הגדיר את גבולות 1967 כ"גבולות אושוויץ", הרב אליעזר שך המנהיג החרדי הליטאי המשיל את מצבנו ל"כבשה אחת בין 70 זאבים", ואילו בפסח אנו שרים מן ההגדה כי "בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו".

ישראל חיה אפוא בנראטיב מתמשך המוגדר על-ידי חוקרי מדעי החברה ובראשם דניאל בר-טל מאוניברסיטת תל-אביב "תסמונת מצדה" או "תסמונת מצור". זו תסמונת אופיינית למדינות שרוב תושביהן מעריכים שנשקפת להן סכנה קיומית. תסמונת זו מפותחת אצלנו מאוד ושותפות לה מדינות כמו איראן, מיאנמר, דרום אפריקה במשך כמה עשורים, אלבניה הקומוניסטית ואחרות.

עוד בערוץ הדעות :  

• מהפך כלכלי-חברתי עושים רק בקלפי / ריקי שיו
• כל מה שנכון להגיד. המילון השלם / זיו תדהר
• לבית הלבן דרוש מנהיג / איתן גלבוע
  

לתסמונת זו של תחושות חרדה קיומיות יש לעתים קרובות גם אסמכתאות עובדתיות, כאשר המדינה מוחרמת בזירה הבינלאומית ומוגדרת כ"מדינה מנודה או מצורעת". שילוב זה של תחושת מצור לצד נידוי בינלאומי - מסוכן, כי הוא עלול להוביל מדינה שכזו למדיניות חוץ הרפתקנית, כי "אין לה מה להפסיד".

מטרידה לא מעט העובדה שמנהיגים של מדינות כאלה אוהבים להצביע על היות ארצם מדינה מנודה ומטפחים את תסמונת המצור ואת הנרטיבים הנגזרים ממנה. יש מקרים שהם מעודדים את תפישת המצור בתקופה שבה המדינה נזקקת לקדם משימות לאומיות, ואז עדיף להצביע על קשיים חיצוניים, ללכד את הציבור סביב הדגל ולתבוע ממנו תביעות שיאפשרו למלא את המשימות.

יש מנהיגים שתפישות אלו הן חלק מהאידיאולוגיה שלהם ואז הם עלולים לראות "צל הרים כהרים" וכל התרחשות בינלאומית מצטיירת כאיום קיומי, גם אם אינה כזו. מנהיגים אחרים מאמצים את "תסמונת מצדה", כאשר הם חווים קשיים פנימיים, בעיות כלכליות או חברתיות קשות או בלתי נוחות להתמודדות. לכך נלווית ירידה בתמיכה בהם ואז הם מציגים לפני האזרחים תסמונת מצור אמיתית או מדומה, כדי להפנות את הלחץ כלפי חוץ במקום להתמודד עם הקשיים מבית.

נגררים להידרדרות

בנסיבות כאלה קשה להנהגה לנהל מדיניות מפוכחת, לקבל החלטות מתונות, לתמרן ולהתפשר בהתרחשויות בינלאומיות סבוכות והיא נגררת ואף יוזמת פעילויות בלי תכנון או שיקול דעת העלולות להביא להידרדרות במצבה וחוזר חלילה.

בתולדות מדינת ישראל יש עליות ומורדות בתפישת המצור, הנשענת בחלקה על נתונים הסטוריים ועל עובדות גיאופוליטיות שבאה למשל לידי ביטוי באמרה מפורסמת הנשמעת מדי פעם "ישראל היא כה קטנה עד שאין מקום לרשום את שמה על המפה". ואולם אף אם לתסמונת זו יש אסמכתאות של נידוי ישראל בזירה הבינלאומית - אין הצדקה להפוך זאת לאידיאולוגיה ואין מקום לפעול במגמה שהמצב יחמיר.

בחודשים הללו אנו ניצבים בפני כמה התרחשויות, שמקצתן אינן בשליטתנו והעשויות לצמצם את מרחב הפעולה שלנו בזירה הבינלאומית, התרחשויות המגבירות את תחושת המצור. "האביב הערבי" יוצר מזרח תיכון שונה, בעיקרו מעורפל ולבעלי "תסמונת מצדה" נוח להציג אותו כעוין. פרשת היחסים עם טורקיה וגישתו של ראש הממשלה ארדואן מתאימים ככפפה ליד למי שמאמץ את תפישת המצור, וכשיש תחושה כזו - קשה לוותר להתפשר או להתנצל, ועלולים לאמץ מדיניות של נקמה ולהסלים עוד יותר את היחסים.

ולסיום - "ספטמבר". בעוד כמה ימים ידונו מוסדות האו"ם בסוגיית המדינה הפלסטינית. אז כמו בכל המקרים בעבר, נחזור אל השיר הידוע של להקת פיקוד דיזנגוף או אל המלים מן ההגדה של פסח ונצביע על ה"רוב האוטומטי" העוין במוסד הבינלאומי. לכל המזמרים מנגינות אלה, כדאי לזכור - אולי לא מאוחר מדי לשיר שירים אחרים, אפשר לשנות מדיניות כלפי ההצעות הפלסטיניות או כלפי טורקיה ואז לא נרגיש וגם לא נהיה "כבשה אחת בין 70 זאבים".

ד"ר חנן נוה, ראש בית הספר לתקשורת, המכללה האקדמית ספיר