גן במקום העבודה זה טוב להורים? ממש לא

• זהירות, טלוויזיה: מה אתם לא רוצים שהילדים יראו
  

כאשר התוודעתי באחרונה לכוונת משרד התמ"ת להמריץ מעסיקים אשר יקימו גני ילדים במקומות העבודה, כדי להוריד את הלחץ מהאמהות העובדות ולאפשר להן לעבוד בראש נקי בלי לדאוג להגיע לגן בזמן (היש ניסוח שוביניסטי ומתנשא מזה? מה יש, אדוני שר התמ"ת, לא שמעת על אבות שמוציאים מהגן?) לא יכולתי שלא להיזכר בפירסון הזועמת ובכמה שהיא צדקה.

בלי רגשות אשם - עם יותר שעות במשרד

ההנחה של משרד התמ"ת, לפיה כאשר הילד נמצא בגן של המפעל או המשרד אמו העובדת רגועה יותר, היא אמירה מנותקת ומקוממת, ותכליתה לא לדאוג לרווחת ההורים העובדים, אלא פשוט להבטיח למעסיקים עובדים שאינם לחוצים להגיע הביתה. שלא נתבלבל: לא ממש מעניין מישהו אם נקפוץ בשעות הפסקת הצהריים לראות איך הילד משחק בקוביות בגן של החברה. מה שעומד כאן על הפרק היא העובדה שלא נאלץ לנטוש את המשרד כדי לרוץ לגן. נוכל להישאר עוד שעה ועוד שעה ועוד שעה במקום העבודה, שהרי אין לאן למהר והילד נמצא ממש כאן, בקומה מעל.

בגן של המשרד אין גננת שתביט בנו במבט עקום כששוב נאחר והיי, במילא כולם תקועים עכשיו בפקקים בדרך הביתה, אז אנחנו נשאיר את הילד בארגז החול המשרדי, ונצא אחרי שהתנועה תשתחרר. הרי כאשר הילד שלי ואני כל כך קרובים, רק מרחק קומה וחצי במעלית, מה באמת מונע ממני, אמו העובדת והאובדת, להישאר עוד שעה ועוד שעה ליד המחשב, או בעוד ישיבה שנקבעה לשעת ערב? ואופס, הגענו לשש או שבע בערב בלי שבכלל הרגשנו, ולכאורה בלי נקיפות מצפון. הרי הילד כאן, בקומת הגן, ממש מרחק הושטת עכבר. זה שאנחנו לא באמת איתו, אלא רק מרגישים קרובים, זה ממש לא חשוב.

הקמנו משפחה כדי להביא אותה לעבודה?

ההורים העובדים בישראל עובדים שעות רבות ביום, בכל קנה מידה. משרה מלאה כיום נעה בין 190 ל-200 שעות עבודה בחודש, והיקפה נחשב גבוה מאוד בכל סטנדרט בינלאומי. כולנו יודעים שהמציאות הכלכלית הקיימת היא כזו ששני ההורים חייבים לעבוד, ולא סתם לעבוד, אלא לעבוד במשרה מלאה ולעתים אף במשרה וחצי, כדי להחזיק משק בית על הרגליים. חלוקת הנטל בין בני זוג עובדים היא כזו שבכל יום מישהו אחר יוצא לאסוף את הילדים, כולל גיוס של סבא, סבתא ושמרטפים, כדי ששני הצדדים יצליחו לעמוד בדרישות הימים העמוסים במקומות העבודה.

המאמץ של כל משפחה עובדת היא לשמר פרק זמן שבועי מספק שיאפשר לבלות יחד, כמשפחה. היום שני הורים עובדים מסתדרים בקושי עם מכסת הזמן שיש להם כדי לבלות עם המשפחה, וכמה עצוב שבמקום לתמרץ את ההורים העובדים לאמץ הרגלים של "וורק לייף באלאנס" (איזון בין החיים האישיים לבין העבודה), שיסייעו להם להרוויח זמן משפחה חשוב ונחוץ, מתמרצים את המעסיקים לבלוע עוד ועוד נתחים מעוגת הזמן המצטמצמת של עובדיהם ומכניסים את הילדים למפעל.

האם בשביל זה הקמנו משפחה, כדי להביא אותה איתנו לעבודה? ומה אם אני כן רוצה לצאת בזמן לגן? ומה אם יש לי יותר מילד אחד שאני צריכה לאסוף ממוסדות החינוך? איך אז אהיה רגועה בזכות העובדה שהילד שלי נמצא בגן במקום העבודה? ומה אם הצורך המחייב לעמוד בזמנים ולצאת בזמן מהעבודה כדי לאסוף את הילד הוא-הוא הגורם המושיע שמאפשר לי בכלל לצאת אל חציו השני של היום שלי, שיוקדש לילדים ולמשפחה?

רוצים עובדים מרוצים? תנו להם לצאת בלי פרצופים

מעסיקים יקרים, מ' זה משפחה, זה לא מפעל. לכן, אם אתם רוצים עובדים רגועים הפתרון הוא לא להכניס את הגן למקום העבודה, אלא לאפשר להורה לממש את ההורות שלו בתוך היקף המשרה הקיים - ואת זה עושים על ידי אימוץ גישה מתחשבת ומתגמשת. אם הורה צריך לצאת היום מוקדם יותר כדי לאסוף את הילד, כי היום זו התורנות שלו, על המעסיק להיות קשוב לעניין, ואז הוא יזכה בעובד רגוע. כאשר העובד יודע שאף אחד לא יעשה לו פרצוף עקום כשהוא יוצא הביתה, הוא יישאר בעבודה בימים הארוכים האחרים עם חיוך על הפנים, ואפילו בשמחה.

עם כל הכבוד לעבודה, הערך משפחה נמצא במקום גבוה יותר בסולם העדיפויות ויציאתנו לעבודה נועדה לשרת את התא המשפחתי שלנו, ולא להיפך. אנחנו לא מגדלים עבודה כדי להחזיק משפחה. אנחנו מחזיקים בעבודה כדי לגדל משפחה.